הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 916, ערב שבת פרשת דברים, ה' במנחם-אב ה'תשס"ד (23.7.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

כאב ואמונה, גלות וגאולה

אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוות תחושת אבל וצער על החורבן והגלות - אינן אמיתיות

שבת זו חלה בשיאם של ימי האבל על חורבן בית-המקדש. בעוד ימים אחדים יחול היום המר, שבו חרבו שני בתי-המקדש ובו החלה הגלות האיומה והנוראה. והנה, דווקא השבת הסמוכה לתשעה באב נקראת 'שבת חזון', שם המבטא דבר-מה נשגב, תקווה, עתיד מזהיר.

רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב היה אומר, ששבת זו נקראת 'חזון' מלשון מחזה, שכן בשבת זו מראים לכל יהודי את חזון בית-המקדש השלישי. אמנם העיניים הגשמיות אינן רואות מחזה זה, אבל הנשמה האלוקית שבקרבנו רואה גם רואה.

ועם כל זאת, הסיבה הפשוטה שהשבת הזאת נקראת 'חזון' היא על שם הפטרת השבת, שמתחילה במילים "חזון ישעיהו בן-אמוץ". הפטרה זו מלאה דברי-מוסר קשים ביותר כלפי עם-ישראל, והנביא מזהיר את העם על הצפוי לו. דברים קשים כגידים.

צמיחת הגאולה ברגע החורבן

יש כאן שילוב מדהים של אבל ותקווה, של כאב הגלות והציפייה לגאולה. שתי התחושות הללו כרוכות יחדיו ואי-אפשר לזו בלא זו. אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוות תחושת אבל וצער על החורבן והגלות - אינן אמיתיות. דווקא השילוב של אבל ותקווה, צער ואמונה - הוא היוצר את השלמות של התחושה היהודית האמיתית.

התורה קבעה לעם-ישראל מערכת שלמה של הלכות, שמטרתן להזין את שתי התחושות הללו. מצד אחד נקבעו הלכות שהן בגדר 'זכר לחורבן'. נקבעו צומות מיוחדים. הוגדרו שלושה שבועות שבהם כל העם היהודי שרוי באבל גובר והולך, שמגיע לשיאו בתשעה באב. ובמקביל אנו נדרשים לחכות לביאת המשיח ולגאולה "בכל יום שיבוא".

השילוב הזה בין הצער והתקווה בא לידי ביטוי מופלא באגדת חז"ל על היהודי שהיה חורש בפרתו בתשעה באב של שנת החורבן. געתה הפרה. עבר לידו ערבי אחד ואמר לו: "התר פרתך והתר מחרשתך, מפני שבית-מקדשם של היהודים חרב". בתוך כך געתה הפרה פעם שנייה. אמר הערבי: "יהודי, יהודי, אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד משיח, מושיעם של ישראל". באותו יום מר ונמהר, שבו חרב בית-מקדשנו וגלינו מארצנו, באותו יום עצמו החלה לצמוח הגאולה.

בעיצומו של ה'חזון'

מצד אחד התורה תובעת מהיהודי לחוש במלוא העוצמה את הכאב על הגלות והחורבן. לבל ימצא מנוח לנפשו. לבל ישלים עם המציאות הקיימת. שיזכור בכל רגע כי המצב הנוכחי הוא גלות, מצב של "בנים שגלו מעל שולחן אביהם". לבל ימלא פיו שחוק כל עוד בית-המקדש חרב ושועלים מהלכים בקודש-הקודשים.

ומצד שני, חלילה ליהודי מלשקוע בעצב. עליו להיות מלא תקווה, שהנה-הנה, עוד רגע קט, משיח-צדקנו מגיע. "לישועתך קיווינו כל היום" - אנו מחכים לו כל יום ובכל משך היום. מחכים, כי אנו יודעים שהגאולה צריכה לבוא עכשיו ממש. ולא סתם מחכים, אלא אנו כבר חשים את שמחת הגאולה הצפויה. אנו כבר נתונים בעיצומו של ה'חזון' על נפלאות הגאולה.

רגשות מעורבים אלה מפעמים בנו בימים האלה, ערב תשעה באב. האבל על חורבן הבית כבר מעורב בציפייה דרוכה לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. עכשיו, אחרי שכבר עברנו את כל צרות הגלות, את כל הגזרות, ההשמדות והעינויים, מצפים אנו בכיליון-עיניים ליום הקרוב שבו נבין כי הסבל היה כדאי, ונאמר לקב"ה: "אודך ה' כי אנפת בי".

אחרי כל-כך הרבה סבל וייסורים, מחכה לנו הגאולה השלמה, שציפו לה מאות דורות של יהודים, הגאולה המובטחת לנו בדברי נביאינו הקדושים. רק לא להתייאש, להתחזק באמונה, לבקש מהקב"ה שיחישה עוד יותר, ולהתכונן לקראת היום הגדול, עוד לפני תשעה באב.

בציפייה לגאולה

הגאולה נרמזת במילה הראשונה של התורה: 'בראשית', בצירוף אחר של האותיות, הוא תאישר"ב, ראשי-תיבות - תשעה אב יהיה שמחה רבה בגאולה" (אגרא דכלה ה,ב)

ספרים

מורה לדור נבוך
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת ספריית כפר-חב"ד

כרך ראשון של סדרת ספרים הכוללים תרגום מאיגרותיו של הרבי שנכתבו באנגלית. האיגרות עוסקות במגוון רחב של שאלות שהטרידו ומטרידות את הציבור היהודי בארצות דוברות אנגלית. 307 עמ'. טל' 03-9306918.

קיצור תולדות חב"ד
מאת יוסף-יצחק קמינצקי
בהוצאת המעיין החסידי

כרך זה (א) מסכם את תולדותיה של חסידות חב"ד, משנת לידתו של מייסדה (תק"ה) עד תשי"א, השנה שבה קיבל הרבי מליובאוויטש את הנשיאות. הספר מבוסס על מקורות מוסמכים בחסידות חב"ד ומלווה סיפורים ותצלומים. 358 עמ'. טל' 03-9306918.

צוואה
מאת חיים גרינבוים
בהצאת יפה-נוף

הסופר החרדי הידוע מגיש כאן ספר מתח, שעלילתו שזורה מסרים חינוכיים וערכים יהודיים מקוריים. העלילה מתפתחת דרך רומא, אמסטרדם, ניו-יורק ועד רחובותיה של בני-ברק. 606 עמ'. טל' 054-5487790.

סיפורים שאהבתי לספר
מאת טוביה ליצמן
בהוצאת המחבר

המחבר כותב שיש בספר "מגוון סיפורים שאהבתי לקרוא, אהבתי לשמוע ואהבתי לספר". עשרות סיפורים חסידיים, ובהם שנדפסים בפעם הראשונה. שני כרכים. טל' 08-8583243.

שולחן שבת

היעד: "נהר פרת"

בתחילת פרשת דברים מספרת התורה, ש"הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר... רב לכם שבת בהר הזה". בהמשך הוא מורה לבני-ישראל "פנו וסעו לכם, ובואו הר האמורי ואל כל שכניו... עד הנהר הגדול נהר פרת".

כידוע, התורה היא מלשון הוראה וכל דבר שנאמר בה נושא בקרבו הוראות לחיי היום-יום של כל יהודי, בכל זמן ובכל מקום. גם בסיפור-הדברים הזה, על ההוראה של משה רבנו לעזוב את ההר ולנסוע ולבוא אל הר האמורי וכו' – טמונה הוראה ברורה לכל אחד ואחד מאיתנו.

מרעיף אמונה

משה רבנו מכונה 'רעיא מהימנא' [=רועה נאמן], שיש בזה גם משמעות שהוא 'רועה אמונה': הוא מרעיף את האמונה האיתנה בה' בליבו של כל יהודי. הוא ראש בני-ישראל הראשון, ואחריו יש בכל דור ודור רועי-ישראל, שיש בהם חלק מנשמת משה, והם ממשיכים בתפקידו – לחזק את אמונת ישראל ולהצעידם לקראת הגאולה השלמה.

כאן "הואיל משה" – הרועה הנאמן, משה רבנו, עוסק ב"באר התורה": הוא מורה לנו הוראה בחיי המעשה שלנו. הדברים כוונו לא רק לבני-דורו, אלא גם לדורות הבאים, כפי שהוא מוסיף "לאמר" – יש לומר ולהעביר הוראה זו מדור לדור.

לצאת ולפעול

ומהי ההוראה? - "רב לכם שבת בהר הזה". ההר הוא הר-סיני, המקום המקודש שבו קיבלנו את התורה הקדושה. ובכל-זאת מורה לנו משה שלא להישאר בהר, אלא ללכת הלאה מחיל אל חיל, כי שומה עלינו לעלות ולהתקדם. יהודי אינו רשאי להסתפק בפעולותיו עם עצמו, אלא מחובתו להביא את אור התורה והקדושה גם ליהודי שני.

על-כן אומר משה רבנו: "פנו וסעו לכם" – עליכם לצאת מתחום הקדושה ולנסוע הלאה, ולא רק נסיעה סתמית, אלא "ובואו" – יש לבוא ולהתיישב במקומות אחרים. משה מדגים לאן צריך ללכת - "הר האמורי": האמורי מייצג כאן את מציאות הסטרא-אחרא, המתנגדת לאור הקדושה. ובכל-זאת צריך יהודי ללכת גם לשם, כדי להביא את אור התורה גם למקומות הללו.

עד הרחבת הארץ

זו שליחותו של יהודי, ללכת גם למקומות שנדמים כ"הר האמורי", למקומות מנותקים מיהדות ומקדושה, ושם לחפש יהודים. יש לגלות בהם את נשמתם הטהורה, את החלק א-לוה שבקרבם. להזכיר להם שהם בנים של מלך מלכי המלכים הקב"ה, האוהב אותם יותר מכפי שהורים אוהבים את בנם-יחידם שנולד להם לעת זקנתם, ובדרך זו לקרבם לתורה ולקדושה.

בהמשך הדברים רומז משה רבנו גם את היעד והמטרה הכללית של כל העבודה הזאת: "עד הנהר הגדול נהר פרת". על-ידי שמגיעים לכל קצווי תבל ומבררים את ניצוצות הקדושה שטמונים בכל מקום, זוכים לגאולה האמיתית והשלמה ולקיום הייעוד "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", כאשר הקב"ה ייתן לנו את כל הארץ, "עד הנהר הגדול נהר פרת".

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 695)

מן המעיין

גלות וגאולה

 ירידה לצורך עלייה

ימי 'בין המצרים' הם שלושה שבועות, והמספר שלושה מורה על קביעות וחזקה. רמז יש כאן: הכוונה הפנימית של החורבן והגלות היא להגיע למעלה וליתרון של בית-המקדש השלישי, שיעמוד לעד, וירידה זו היא לצורך עלייה.

 (ספר השיחות תנש"א)

 המסילות מתפצלות

כאשר מתקרבים לתחנת רכבת מתפצלת המסילה למסילות רבות, וצריכים להיזהר מאוד שלא לעלות על המסילה הלא-נכונה. לפני ביאת המשיח, בעקבתא דמשיחא, יהיה נדמה שיש דרכים רבות, וצריכים להיזהר שלא לסטות מהדרך הישרה.

(ספר השיחות תרפ"ט)

 בירור קשה

הבית השני נחרב בגלל שנאת-חינם (יומא ט,ד). עוון זה אינו נחשב רע כל-כך בעיני הבריות, מפני שנדמה לאדם שהוא שונא את חברו בצדק. לכן תיקון עוון זה דורש זמן רב, שכן הבירור של הפסולת הדקה דורש זמן רב מבירור הפסולת הגסה, שניכר לכול כי פסולת היא.

(לקוטי-תורה)

 הדור האחרון

העיקר הוא הדור שלנו, דור 'עקבתא דמשיחא' ממש. כשם שהעקב מעמיד ומקיים את הגוף, כך דורנו מעמיד את כל הדורות הקודמים. אך בעקב מתקבצת פסולת, מזיעה וזוהמה. לכן יש עכשיו התגברות הרע. צריכים להאיר אור וממילא יידחה הרע.

(ספר השיחות תרפ"ט)

 עקב הוא עקב

אנחנו ב'עקבתא דמשיחא'. 'עקב' צריך לדעת שהוא עקב בלבד. איזה קשר יש בין עקב לחכמה? ה'עקב' אינו שייך לחכמה, אלא העיקר הוא עבודה בפועל ממש.

(ספר השיחות תרפ"ח)

 מתוך הצרה

הגאולה נמשכת ובאה מתוך הצרה, ככתוב (ישעיה נט,יט-כ) "כי יבוא כנהר צר... ובא לציון גואל". לכן בסדר תפילת שחרית אומרים "יענך ה' ביום צרה", ולאחר מכן "ובא לציון גואל".

(אור התורה)

 לבוש לנפש

כל מצווה יוצרת 'לבוש', אור מקיף לנשמה. בזמן הגלות אין שלמות בקיום המצוות, כי אין אנו יכולים לקיימן כדבעי. לכן חסרה לנו גם השלמות של ה'לבוש' הנמשך מקיום מצווה.

(אור התורה)

 קטורת רוחנית

ספר ה'תניא' הוא קטורת רוחנית למגפות הרוחניות של 'עקבתא דמשיחא'. בספר זה נצא לקראת משיח-צדקנו.

(רבי זושא מאניפולי)

אמרת השבוע

מצוות מתוך ברכה

בשנת תרכ"ח התפרצה מגפת כולרה בכמה אזורים והפילה קרבנות רבים. רבי אהרון מצ'רנוביל ציווה שלא יימנעו מלאכול בשר בתשעת הימים ושלא יצומו בתשעה באב, כדי שהגוף יהיה חזק לעמוד כנגד המחלה.

לקראת שבת-קודש פרשת ראה הגיע אליו שליח מיוחד מהעיר קרמנצ'וג, לבקש רחמים על תושבי העיר. בשעת הסעודה אמר הצדיק: "משה רבנו אמר 'ראה אנכי' – הביטו בי ותינתן לכם ברכה. אני אומר: 'והקללה אם לא' – אם אתה, הקב"ה, תסיר את הקללה, אני ערב לך ש'ישמעו אל מצוות ה''".

והוסיף: "הנה, נתת לעם-ישראל קללה, וכבר אינם מקיימים את דיני תשעת הימים ותשעה באב. הסר את הקללה מהם ותראה שישמרו את כל מצוות התורה".

מעשה שהיה

מאחורי הקלעים

זמן רב חיפש ר' משה הגביר – מעשירי פולין – שידוך הולם לבתו כלילת המעלות. הצעות רבות זרמו אליו מכל רחבי פולין וגליציה. בסופו-של-דבר נמצא המיועד להיות בן-זוגה – צעיר תלמיד-חכם, עדין נפש ובעל מידות טובות ...במצרים.

החתונה נערכה במצרים הרחוקה ומשכה אליה ציבור גדול של אוהבי תורה ויראי-שמים. הסעודה התקיימה ברוב פאר והדר והיין נשפך כמים. גם נדוניה העניק ר' משה לבתו ביד רחבה, "מאה אלפים סלעים טבין ותקילין" – סכום אגדי באותם ימים.

בתום שבעת ימי המשתה שבו המחותנים לפולין, והכלה נשארה עם בעלה הטרי ומשפחתו במצרים, שם הוסיף החתן לשבת על התורה ועל העבודה, פטור מדאגות פרנסה לכל ימי חייו.

והנה, עוד קודם שמלאה שנה לחגיגת הכלולות נגדעה שמחת המשפחות באסון נורא – הכלה הצעירה נפטרה פתאום לבית-עולמה והניחה בעל שבור ורצוץ, הורים המסרבים להתנחם והמון קרובים ומכרים המומים.

חלפו כמה שבועות והחתן שנתאלמן השקיע עצמו בים התורה, בתקווה להפיג את יגונו הנורא. יום אחד הגיע אליו מכתב מחותנו, ר' משה, שבו נתבקש להחזיר לו את כספי הנדוניה שקיבל. תביעת ר' משה התבססה על תקנה שתיקנו רבנו-תם וחכמי-ישראל נוספים, שאין הבעל יורש את אשתו אם נפטרה בתוך שנה לנישואים.

בדק החתן הצעיר את צדדי ההלכה והתברר לו כי התקנה נתקבלה בקהילות אשכנז בלבד, אך לא בקרב יהודי ספרד. מכיוון שהיה בן קהילת ספרד שבמצרים, טען כי אינו חייב להחזיר את דמי הנדוניה לר' משה.

בין שני הצדדים התפתח ויכוח נוקב וחריף. לדעתו של ר' משה הצטרפו רבנים אשכנזים, ובראשם המהרש"ל (רבי שלמה לוריא) מלובלין, בעוד רבני הספרדים, ובראשם החכם הרב מנצור (מגדולי רבני הקהילה המצרית), תמכו בצד החתן.

בניסיון אחרון להשיב אליו את הכסף החליט ר' משה לצאת בעצמו למצרים, אולם גם במצרים לא הצליח שום צד לשכנע את הצד השני בצדקתו. חכמי מצרים טענו כי תקנת רבנו-תם מעולם לא נתקבלה במחוזותיהם.

ראה החכם הרב מנצור בצערו של ר' משה וביקש לסייע לו. "שמע-נא לעצתי", אמר לו. "איש קדוש ומופלא התגורר עד לא-מכבר בתוכנו, הלוא הוא רבי יצחק לוריא, המכונה 'האר"י'. נכון כי התגורר וחי עמנו במצרים, אך חותם הוא במכתביו בתואר 'האשכנזי' ונוהג במנהגי האשכנזים. עצתי לך כי תיסע אליו, ובקדושתו ובחכמתו בוודאי ינחה אותך בדרך הנכונה".

קיבל ר' משה את עצת החכם ויצא לצפת לפגוש את האר"י. לאחר שהקשיב לכל פרטי המקרה העצוב ולמחלוקת שהתפתחה, שקע האר"י בהרהורים שנמשכו זמן-מה. לבסוף יעץ את עצתו: "הנח את הכסף בידי החתן".

ר' משה חש צביטה בליבו. "מקבל אני עליי את הדין", אמר בעיניים מושפלות, "אך אשמח מאוד אם יצייד אותי כבוד-תורתו בנימוק לפסיקתו זו, שבוודאי תתמיה מאוד את כל רבני פולין".

"אמור להם כי המקור לפסיקתי נמצא באמור בתורתנו הקדושה 'ואלה המשפטים', אמר האר"י, סתומות. מבולבל מהתשובה שסתמה יותר משפירשה, נפרד ר' משה מהאר"י ושב ללובלין.

כעבור זמן הסביר האר"י לתלמידיו את פשר דבריו הסתומים: "לפני עשרים שנה הלכו לעולמם שני ידידים טובים. השניים היו סוחרים ויצאו יחדיו למסעותיהם. פעם אחת נגנב כספו של אחד הידידים, וחברו הלווה לו כסף רב, כדי שיוכל להמשיך לסחור. מסיבה כלשהי לא נפרעה ההלוואה עד יום מותו של הלווה. באותו זמן הלך גם המלווה לעולמו, וכך לא היה מי שיתבע את החוב.

"בבית-הדין של מעלה הוחלט כי כדי לתקן את הדבר יהיה על השניים לרדת שוב לעולם. ובכן, נשמת המלווה ירדה ונתלבשה בחתן ממצרים ואילו נשמת הלווה - בכלה מלובלין. הכלה נפטרה משום שכל ייעודה בעולם היה לפרוע את החוב לחתן, שירש את כספי הנדוניה שלה".

"וכיצד כל זאת נרמז במילים 'ואלה המשפטים'?", תהו התלמידים.

השיב להם האר"י: "את המילים 'ואלה המשפטים' מתרגם התרגום – 'דיניא' [=דינים]; ב'פתח-אליהו' מבאר – 'איהי רחמי' [=היא רחמים]; ואילו בזוהר הקדוש פירש – 'דא רזא דגלגוליא' [=זה סוד הגלגול].

"בסיפורם של החתן והכלה נתקיימו שלושת הפירושים, שלכאורה נראים סותרים זה את זה. שכן המשפט בבית-דין של מעלה הוא דין, ועם זאת יש רחמים באפשרות שניתנה לנשמות אלה לחזור ולהתגלגל לעולם ולבוא על תיקונן".

כעבור זמן לא-רב נפטר גם החתן ממחלה מסתורית. ויהי הדבר לאות ומופת כי צדקו דברי האר"י הקדוש.

דרכי החסידות

גילוי ה"סתום"

בספר יחזקאל (פרקים מ-מג) מפורטת נבואה שבה גילה הקב"ה את "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו" (שם מג,יא). מופיע שם תיאור מדוקדק של בית-המקדש, שלדברי המפרשים, זהו בית-המקדש השלישי. הבית המתואר שם שונה מבית-המקדש הראשון והשני, אולם בלתי-אפשרי לתרגם את הדברים לתכנית אדריכלית מעשית, שכן דברים רבים אינם מובנים, והמפרשים מגדירים אותם "סתומים". הרמב"ם (הלכות בית-הבחירה פרק א, הלכה ד) אומר: "בניין העתיד להיבנות, אף-על-פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר".

במקביל עומדת לפנינו מסכת מידות, שבה מפורטות מידותיו של בית-המקדש השני. הרמב"ם, בפירוש המשניות, אומר שכאשר יגיע הזמן לבנות את בית-המקדש השלישי, הוא ייבנה על בסיס המידות שבמסכת זו. אלא שאז "יזכנו הא-ל יתברך ויגלה עינינו להבין הסתום ביחזקאל... שעל-ידי הסיפור הזה של בית שני, אנו יכולים לדרוש ולהבין בבניינא דיחזקאל" (לשון ה'תוספות יום-טוב' בהקדמתו למסכת מידות).

אש מלמטה ומלמעלה

הסבר העניין קשור בסתירה הידועה שמופיעה בדברי חז"ל בשאלה, מי יבנה את בית-המקדש השלישי. בכמה מקומות נאמר שירד מן השמים, ובמקומות אחרים נאמר שייבנה בידי אדם (המלך המשיח). אחד ההסברים לכך הוא, שבניין בית-המקדש השלישי יהיה משולב ממעשי אדם וממעשי שמים: תחילת בניינו תהיה על-ידי אדם, ולתוך הבניין הזה ירדו דברים מן השמים.

כך יתבצע גם השילוב בין תיאור המקדש במסכת מידות לבין תיאורו בספר יחזקאל: הבניין שייעשה בידי אדם יהיה על-פי מסכת מידות, ולתוך הבניין הזה ירדו אותם חלקים "סתומים" שמתוארים ביחזקאל.

שילוב דומה היה קיים בבית-המקדש בעניין הקרבנות. מצד אחד נצטוו הכוהנים להביא אש לצורך הקרבת הקרבן, ומצד שני הייתה יורדת אש מן השמים. האדם צריך לעשות את המוטל עליו, ואז מוסיף הקב"ה את השלמות העליונה מן השמים. אולם בבית-המקדש השלישי יגיע השילוב הזה לשיא שלמותו, עד שיתבטא גם בעצם בניינו של הבית.

העולם כבר מוכן

דבר זה נעוץ במהותו של הבית השלישי ובייחודו לעומת שני בתי-המקדש שקדמו לו. בבית-המקדש הראשון היה יתרון גדול בתחום הקדושה שיורדת מלמעלה, אולם העולם עצמו טרם היה כלי מוכן לגילויים נעלים כל-כך. בבית-המקדש השני היה מצב הפוך - הזדככות גדולה מלמטה, שכן בוניו היו בדרגת בעלי-תשובה, אולם הקדושה שהאירה בו לא הייתה בדרגה גבוהה כל-כך (ולכן חסרו בו חמשת הדברים שמבטאים את גילוי הקדושה). ייחודו של בית-המקדש השלישי, שבו תתמזג השלמות של שני הצדדים - גם הקדושה שבאה מלמעלה וגם ההזדככות של העולם התחתון.

בית-המקדש השלישי ייבנה לאחר תקופת הגלות הארוכה והקשה, שבה עבר העולם תהליך עמוק של זיכוך פנימי. במשך שנות הגלות נבחנו ונצרפו כל רבדיה של המציאות, עד התחתונים ביותר. דורות של יהודים קידשו וזיככו את העולם כולו והכשירו אותו להיות כלי לגילויי הקדושה העליונים ביותר. עתה יכול להתרחש השילוב המלא בין שלמות הזיכוך שבא מלמטה לבין שלמות הגילוי האלוקי שבא מלמעלה.

דבר זה יתבטא בבניין המשולב של בית-המקדש השלישי. מצד אחד הוא ייבנה בידי אדם, כחלק ממצוות "ועשו לי מקדש", ומצד שני הוא ירד באש מלמעלה. מצד אחד הוא ייבנה על-פי מתכונת בית-המקדש השני, ומצד שני ישתלבו בו מלמעלה הדברים ה"סתומים" שמפורטים ביחזקאל. בכך מתבטאת השלמות המשולבת של הבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו.

חיים יהודיים

שלמה והדגם שבנה: בציפייה לבית-המקדש השלישי

שלמה בונה "בית-מקדש"

הכמיהה לגאולה ולבניין בית-המקדש מעוררת רבים לפעול בעניין בדרכים שונות. את ר' שלמה קפון, תושב העיר אלעד, עוררה כמיהה זו לבניית דגם מוקטן של בית-המקדש. שנה תמימה עמל על לימוד המשניות וההלכות ברמב"ם העוסקות בצורת הבית ועל בניית הדגם.

שלמה (54) –במקצועו פחח, אמן בנפשו ובעל ידי-זהב – גילף ויצר בעץ דגם מושלם. לדעת רבים, הוא בנה את אחד הדגמים המוקטנים היפים ביותר של בית-המקדש. גודל הדגם - שני מטרים על מטר ומשקלו כעשרים ק"ג. הדגם נחשף לראשונה לקהל הרחב במתנ"ס באלעד, ערב 'שלושת השבועות'. ליתר דיוק, הדבר היה בט"ו בתמוז, יום-השנה לפטירת בנו, יהונתן-חי ז"ל, שלפני שלוש שנים טבע בים, והוא בסך-הכול בן עשרים. שלמה רואה בהקמת הדגם גם הנצחה לבנו.

מצווה גוררת מצווה

סיפור חייו של שלמה - כיום 'אנציקלופדיה מהלכת' בכל הקשור לבית-המקדש, מידותיו, אגפיו, כליו ועבודתו - מתחיל הרחק מכל זה. הוריו עלו לארץ מיוון. אביו עבד כפחח רכב בתל-אביב. כבר כשהיה נער צעיר נתלש שלמה מספסל הלימודים והוכנס לעסקי הפחחות. הרבה זמן ללימודים לא היה לו. על תורה איש לא דיבר. שלמה גדל ונשא לאישה את מזל-טוב (כן, זה שם אשתו) והשתקע בראשון-לציון.

כשהתקרב בנם לגיל מצוות פגשו את הרב אליהו אמיתי מכפר-חב"ד, בעל מרכז לתשמישי-קדושה בעיר. מתוך שיחה עם ההורים שבאו לקנות לבנם זוג תפילין, גילה הרב אמיתי כי מושגיהם ביהדות קלושים מאוד. הוא הזמין אותם לפגישות ולשיעורים ואט-אט פתח לפניהם צוהר אל התורה. "כמו כל יהודי שרק נותנים לו הזדמנות - נדלקנו. הרב אמיתי הוא האבא הרוחני שלנו ובמשך כחמש-עשרה השנים שחלפו מאז שאנו מכירים זה את זה, ידנו לא זזה מידו", אומר שלמה בהערכה עמוקה.

להתבונן בפרטים

בינתיים נהפך שלמה לבעל-תשובה לכל דבר, והוא מדקדק בקלה כחמורה. בנו הצעיר, בן העשר, לומד בתלמוד-תורה באלעד, ובימים הקרובים עומד שלמה להציג לפני כארבע-מאות חבריו לספסל הלימודים את הדגם שבנה, בליווי הסברים.

ייחודיותו של הדגם בכך שהוא מתפרק לתשעים חלקים. כך אפשר להסיר בשלבים את המעטפת החיצונית ולהתבונן מקרוב בכל תא, פשפש, שער או דלת. שלמה לא הסתפק בבנייה כללית של הכתלים החיצוניים, אלא ירד לפרטי-פרטים ויצר מלאכת-מחשבת מיניאטורית מרגשת.

חלום זמני וחלום אמיתי

בינתיים ניצב הדגם בביתו של שלמה שברחוב התור באלעד, משם הוא עתיד לצאת מפעם לפעם ל'הופעות' ציבוריות. חלומו של שלמה הוא "להקים מרכז מבקרים מיוחד שבו יוצג הדגם בליווי הרצאות, מצגות ודפי-עבודה לתלמידים ולכל אדם או קבוצה שיבקשו להעמיק את ידיעתם על בית-המקדש".

אבל אחרי רגע הוא מתקן את דבריו ואומר בחיוך: "זה כמובן רק החלום הזמני. החלום האמיתי הוא לראות את בית-המקדש השלישי יורד בנוי ומשוכלל משמים". חלום של כולנו שבעזרת ה' יתגשם בקרוב מאוד.

פינת ההלכה ומנהג

לימוד תורה בתשעה באב

שאלה: מדוע אין לומדים תורה בתשעה באב, ומה בדיוק אסור ללמוד?

תשובה: רבים נוהגים ללמוד מערב תשעה באב אחר חצות רק מה שמותר ללמוד בתשעה באב עצמו.

שנינו בברייתא: "כל המצוות הנוהגות באבל – נוהגות בתשעה באב... ואסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש, הלכות ואגדות... אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה [ומדלג את פסוקי הנחמה], ותינוקות-של-בית-רבן בטלים בו, משום שנאמר (תהילים יט,ט): 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'". גם נשים אסורות בלימוד תורה, וכן קטנים שיכולים ללמוד לעצמם.

הרבי מליובאוויטש אמר: "אפילו בתשעה באב - חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה".

בתורה שבעל-פה מציעים הפוסקים ללמוד את מדרש איכה ופירושים על מגילת איכה, אגדות החורבן במסכת גיטין (נה-נח), פרק שלישי של מועד-קטן (הדן בדיני אבלות), וכמובן הלכות בין-המצרים (אורח-חיים תקמט-תקסא) והלכות אבלות (יורה-דעה שמ-תג). כמו-כן מתירים רבים ללמוד ספרי חסידות וספרי מוסר.

מותר לפסוק הלכה בדברים הנוגעים למעשה עכשיו, וכן לדון דין-תורה שאי-אפשר לדחותו. הקורא בתורה מותר לו לחזור על הפרשה שהוא עומד לקרוא.

מותר לקרוא כל 'סדר היום': פרשת הקרבנות, משנת 'איזהו מקומן' וברייתא דרבי ישמעאל.

יש מתירים לומר תהילים כל היום (וכן נהגו אדמו"רי חב"ד), ובעבור חולה הכול מתירים.

למנהג חב"ד: לפני מנחה  מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה, קוראים קריאת-שמע, ואומרים: שיר-של-יום, אין כאלוקינו, וכל השיעורים השייכים לשחרית: חומש, תהילים ותניא, וענייני בית-הבחירה. לאחר מנחה מניחים תפילין של רבנו-תם, ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך, ושש זכירות. את שיעור הרמב"ם היומי לומדים רק במוצאי היום.

מקורות: תענית ל,א. טושו"ע סי' תקנד ונו"כ. נטעי גבריאל הל' בין המצרים פרק עה, ושו"ת שבסוף הספר סי' יז, וש"נ. ס' המנהגים-חב"ד עמ' 47-48, 77. ס' השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574.