חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 י"ז באב התשע"ט, 18/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

בשבילי האגדה
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1098- כל המדורים ברצף
אכילה שממשיכה מלמעלה מהשתלשלות עד לגשמיות
הגאולה נמצאת בתוך התפילה והבקשה עבורה
בשבילי האגדה
פרשת עקב
ארבע מידות בתלמידים
הלכות ומנהגי חב"ד

מה באמת מסתתר מאחורי הוויכוח שפרץ בין הכוהן הגדול ושמעיה ואבטליון במוצאי יום הכיפורים? * מדוע המשיך הרווק רבי יוסי להיקרא "בן פזי" למרות שהתעלה והגיע ללימוד תורה לשמה? * וכיצד לא היסס ר' אלעזר בן רבי שמעון לקרוא "ריקה כמה מכוער אותו האיש" – וכי מה חטא אדם שקלסתר פניו אינו יפה?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

תפילה ותורה – מה עיקר?

שלוש שיחות שונות פותחות לנו צוהר חדש לביאורי האגדה במשנתו של הרבי:

כך מסופר במסכת יומא דף עא ריש עמוד ב (לפי פירוש רש"י):

מעשה בכהן-גדול אחד שיצא [במוצאי יום הכיפורים] מבית המקדש, והיה כל הקהל כולו מלווהו [וכדאיתא במשנה שזהו הסדר ש"מלוין אותו עד ביתו" פרק ז' משנה ד' (ע"א)]. משראה הקהל את שמעיה ואבטליון, עזבוהו לכהן גדול וליוו את שמעיה ואבטליון. לסוף, משניגשו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן הגדול, אמר להם: "יבואו בני העמים (לשון גנאי הוא, לפי שבאו מבני בניו של סנחריב – גיטין נז,ב) לשלום", השיבו לו: "יבואו בני העמים שנוהגים כדרכו של אהרן (רודפי שלום) ולא יבוא בן אהרן לשלום, שאינו נוהג כאהרן" (שהוניתנו אונאת דברים, ואמר מר (בבא מציעא נח,ב)... אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך).

סיפור זה תמוה, לכאורה:

אפילו יהודי פשוט שרוי ביום הכיפורים בדרגה גבוהה, ובפרט עד סיום תפילת נעילה, על-אחת-כמה-וכמה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש לאחרי שנתקבלה תפילתו ופעל כפרה לכל בני ישראל – היה בוודאי בדרגה נעלית יותר (שהרי אילו ח"ו לא היה כהן גדול כשר – היו צריכים להוציא אותו מן הקודש וכו' – ראה משנה יומא פרק חמישי משנה א (נב,ב), ובפירוש המשניות והרב עובדיה מברטנורא. זוהר חלק ג' קב, א).

ואם כן איך יתכן שהכהן גדול יקפיד ויתרעם על הפגיעה בכבודו (על שהלכו ללוות אחריו במקום ללוותו)? ומה גם שמדובר בשמעיה – שהיה נשיא, ואבטליון – ששימש כאב בית דין, שהכול חייבים לכבדם?! מאידך, לא פחות חמורה לכאורה, תגובתם של שמעיה ואבטליון הנשמעת כ"קללה" ח"ו?!

ומבאר הרבי (ש"פ שמיני תשכ"ח – תורת מנחם כרך נב עמ' 353-355):

כהן גדול ענינו תפילה (ובפרט לאחר יום הכיפורים שבו מתפללים חמש תפילות – ראה ליקוטי תורה סוף פרשת פינחס), ולדעתו, עיקר עבודת היהודי את קונו צריכה להיות בתפילה ולא בתורה; ואילו שמעיה ואבטליון עניינם היה – תורה. ולכן בראות הכהן-גדול שהולכים ללוות את שמעיה ואבטליון היה אכפת לו (לא כבוד עצמו חס ושלום, אלא) כבוד התפילה, שמחשיבים את מעלת התורה יותר ממעלת התפילה.

ולכן התבטא כלפי שמעיה ואבטליון "יבואו בני העמים לשלום": תפילה עניינהּ התקשרות ובקשת צרכים, אך הסדר הוא שתחילה מדגישים את זכות האבות, מה שאין כן גרים שיש פלוגתא בנוגע לאמירתם בביכורים "לאבותינו" (ירושלמי ביכורים פרק א' הלכה ד') – לעומת עניין התורה שבה שווים גרים לבני אברהם יצחק ויעקב, כדברי חז"ל שבמתן תורה נכחו גם (נשמות) הגרים.

וזהו "יבואו בני העמים לשלום" – לא כדי לגנותם חס-ושלום, אלא להסביר להם, שהסיבה לכך שעיקר עניינם תורה (ולא תפילה) היא להיותם גרים ("בני העמים"), ואילו אצל בני אברהם יצחק ויעקב עיקר המעלה היא בעניין התפילה.

ועל-כך הגיבו שמעיה ואבטליון – באמירתם "יבואו בני העמים לשלום שנוהגים כאהרן":

שמעיה ואבטליון לא התכוונו לקלל חס ושלום את הכהן גדול, מה גם שהכהן הגדול התפלל ופעל עבורם שנה טובה כו'; כוונתם הייתה להבליט את מעלת התורה – שאפילו אהרן, שושבינא דמטרוניתא, [שענינו היה לקרב ולהעלות את בני ישראל מלמטה למעלה, ענין התפילה] הרי היה זה אצלו חדור במעלת התורה ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ו"ניתנה לעשות שלום בעולם".

וזהו שאמרו "ולא ייתי בר אהרן לשלם כו'", שלמרות גודל מעלת ענין התפילה שעל ידה נעשית ההעלאה וההתקשרות עד לבחינת העצמות, הנה כל זמן שעבודתו היא רק בקו התפילה, ללא ההתכללות והשלום שמצד התורה [והעדר ההתכללות ועניין השלום היה עד כדי כך שהעליב אותם באמרו "יבואו בני העמים"] אזי חסר אצלו עניין עיקרי – והוא השלום.

רבי יוסי בן פזי

בזוהר סתרי תורה פרשת לך לך פח, סוף עמוד א' ואילך מסופר על ר' אבא שהכריז "מאן דבעי עותרא... ייתי וישתדל באורייתא" [מי שחפץ בעשירות... יבוא וישתדל בתורה]. הגיע רווק ושמו יוסי ביקש להצטרף ללימוד, ור' אבא קְרָאוֹ: "ר' יוסי בעל העושר והכבוד". אולם כששאל הלה "היכן עשירותי?", ביקש ר' אבא להענישו, מכיוון שנוכח שלא כיוון לשם שמים. יצאה בת קול מן השמים שלא יענישו מכיוון שאדם גדול יהיה – "גברא רבא ליהוי".

ואכן, קיבל אז ר' יוסי כוסות פז – של זהב.

אך בשלב מאוחר יותר בכה, והחזיר את הכסף והזהב, ועל שם כך קראו ר' אבא – "בן פזי".

הרבי מבאר את הסיפור (ליקוטי שיחות כרך כ' עמ' 46 ואילך), תוך כדי חידוד הגדרים של עסק בתורה ומצוות שלא לשמה (וראה תורת מנחם תפארת לוי יצחק בראשית עמ' פד-צ'):

בהכרזה "מי שחפץ בעשירות" התכוון ר' אבא ל"עושר הניתן מן השמים", ולכן הסכים שר' יוסי ילמד תורה – לקבל עושר משמים. אך כשגילה ר' יוסי דעתו שהתכוון שר' אבא ייתן לו עשירות, כלומר – שבני אדם יעשירוהו, ביקש להענישו בעונש של היפך החיים, כיוון שהתברר שלימודו הוא לא רק 'שלא לשמה', אלא גם באופן שמשתמש בכתרה של תורה ש"נעקר מן העולם".

ולכן מדגיש הזוהר שר' יוסי היה "רווק" – ולא בעל משפחה שיש לו היתר לפרנס משפחתו בכבוד ובהרחבה. יצאה בת-קול ואמרה ש"גברא רבא להוי", ועובדה זו גרמה לכך שישנה ר' אבא את גישתו, שכן על פי הלכה מי ש"רבים צריכים לו" ו"גדול הדור" – "מצווין לפרנסו ואפילו לעשרו", ולכן אמר לו ר' אבא "ואני אתן לך עשירות" – עושר של בני אדם, שכן עתה זה כבר מיוסד על היתר הלכתי.

רצונו של ר' יוסי בכוס הפז (למרות קפידת ר' אבא) נבעה מרצונו לפעול בירור בעולם, כדי כאשר יידעו את פעולת לימוד התורה יתרבה כבוד שמים.

בשלב מאוחר יותר נתעלה ר' יוסי לדרגה של לשמה ממש – עצם התורה שלמעלה מפז.

לפי זה מבאר הרבי את הקושיה למה נקרא "בן פזי" (על-שם הזמן שלמד תורה שביל כסא דפז) שהרי לבסוף התעלה והחזיר את כוס הפז (המובחר שבזהב) – לכאורה, שֵׁם זה מזכיר ענין של חיסרון, שמשך זמן למד שלא לשמה, ומדוע מזכירים זאת לאחר שהגיע לעילוי ש"לשם שמים נהג" – היפך הדין שאסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים"?! (אף על פי שיש בזה גם ענין של מעלה – שאף שהיה תחילה במעמד ומצב בלתי רצוי, עשה תשובה כו').

וההסבר:

הכוונה בקריאת השם "בן פזי" היא לא להזכיר חיסרון, אלא אדרבה: להדגיש את מעלתו של ר' יוסי – היותו "אדם גדול" ש"מצווין לעשרו".

פנימיות העניין הוא:

דווקא עובדת היותו "אדם גדול" אפשרה לו להיות "בן פזי", שהפז נעשה שלו – שהוא בעל הבית על ה"פז" (ענין העשירות) – להפכו לקדושה, לא לתועלת עצמו, אלא כדי להוסיף ולהרבות בכבוד שמים. הוא נתעלה לדרגת 'לשמה' ממש, לא בשביל ה"פז" שבתורה (פעולתה בעולם) אלא בשביל עצם התורה שלמעלה מדרגת "פז" שבתורה – וזה מודגש בשם "בן פזי".

סודו של המכוער

במסכת תענית כ סוף עמוד א ואילך מסופר:

מעשה שבא ר' אלעזר ברבי שמעון כו' נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר כו', אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש כו'. אמר לו כו' לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית כו'.

מתעוררת שאלה: מעיקרא מאי קסבר? הכי לא ידע ר' אלעזר (טרם תשובת האיש "לך ואמור לאומן כו'") שגוף האדם ציורו ומראהו הוא "יציר כפיו של הקב"ה"?

וכן: איך יתכן שר' אלעזר יתבטא בצורה שכזו?

ומבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך טו עמ' 125 ואילך):

באמירת "ריקה כמה מכוער אותו האיש" התכוון ר' אלעזר בעיקר לריקנות וכיעור רוחני שהיו באותו איש, כי לא היתה ניכרת בו מעלה אמיתית, רוחניות וכו', ואפילו לא אותה מעלה של "בריות בעלמא" – היותו נברא על ידי הקב"ה.

ואכן גרמה אמירה זו ל'ביטוש' ושבירת החומריות והגסות שלו, עד [שעוררה את אותו יהודי להתבונן בבורא שעשהו] ואמר "לך ואמור לאומן שעשאני", כי עתה מכיר הוא בעובדה שהנו ברייה של הקב"ה, ועוד יותר "אומן שעשאני" – שחדור בידיעת תכלית הבריאה וכו'.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)