ר' יצחק אחז את העט והתלבט קשות. הוא עמד לכתוב את בקשת הברכה, שנהג לשגר מדי שנה, לקראת ראש השנה, אל רבו, אך הפעם התקשה להחליט מה לכתוב.
הוא היה יהודי ירא שמים ותלמיד חכם, תושב קרקוב שבפולין, וחסיד מושבע של רבי ישראל מהוסיאטין. זכה לתורה ולגדולה כאחד. היה נכבד בקהילתו והשקיע רבות בחינוך שבעת ילדיו.
אלה היו הימים שבין שתי מלחמות העולם. בתחילה התגורר רבי ישראל מהוסיאטין בווינה, ומפעם לפעם בא לבקר את חסידיו בקרקוב. כעבור זמן עלה לארץ ישראל וקבע את מגוריו בתל-אביב.
אמונתו של ר' יצחק ברבו הייתה גדולה כל-כך עד שלא ראה צורך לפרט את בקשותיו. "זמנו של הרבי יקר, והוא יודע בעצמו במה לברכני", היה אומר. בפתקה נהג לציין את שמו ואת שמה של רעייתו והוסיף "עם יוצאי חלצינו". כך נהג לכתוב מדי שנה בשנה.
אך הפעם, בבואו לכתוב את פתקת הברכה, התחבט בייסורי נפש קשים. הסיבה ללבטיו הייתה בתו הבכורה, איידל.
היא הייתה נערה מוכשרת, מהירת תפיסה וחריפה, יראת שמים, בעלת מידות טובות, צנועה ואצילית. גאוות המשפחה. היא ניחנה גם בכישרון מוזיקלי מפותח והביעה את רצונה לנגן בפסנתר.
ר' יצחק מצא בעבורה מורָה פולנייה, שנודעה בשמה הטוב, והנערה החלה לבקר בביתה וללמוד לנגן. איידל התקדמה במהירות והייתה לתלמידתה המצטיינת. המורה התפעלה מאוד מכישוריה, הציגה אותה לפני בכירי הקונסרבטוריון המקומי, ובמהרה קיבלה תפקיד ראשי בקונצרט.
ההצלחה החלה לסנוור את עיניה. הוריה גילו מאוחר מדיי כי המורה הפולנייה הצליחה להחדיר ללב בתם שאיפות זרות לגמרי לרוח היהדות המקורית.
היא החלה להתריס בהוריה כי הם שייכים לעולם מיושן, ואילו היא גילתה את האור ופניה לעולם המודרני. אט-אט פרקה מעליה את עול התורה והמצוות, למגינת ליבם של הוריה.
יום אחד קמה ועזבה את הבית, בתמיכת מורתה הפולנייה. היא עברה להתגורר באזור הפולני, החליפה את שמה לאדלה, והתקדמה בקריירה המוזיקלית.
עולמו של ר' יצחק חרב עליו. "במו-ידיי המטתי עלינו את האסון", התייסר, אך את הנעשה אין להשיב.
"אכתוב לרבי", חשב, אולם מיד הזדעזע. "עזות מצח תהיה זו לבקש את ברכת הרבי, אחרי שאני עצמי אשם בהידרדרותה של בתי".
כך עברו הימים עד שהגיע המועד לכתיבת פתקת הברכה לראש השנה. הוא התלבט והתחבט ובסופו של דבר החליט לשנות ממנהגו, והפעם פירט את שמות ילדיו, כשהוא מוסיף בקשה "ליראת שמים", בבחינת הקדמת רפואה למכה.
בפתק הזכיר שישה מילדיו בלבד, ואילו את שמה של איידל לא ציין. וכי יבקש בעבורה ברכה ליראת שמים, אחרי שהתנתקה ממשפחתה ומעמה? אין הוא יכול להטעות את רבו. ולכתוב את האמת – אין ליבו מניח לו.
הפתק הגיע אל שולחנו של הרבי. הוא עיין בו ולא אמר דבר. למחרת יצא הרבי לטיולו היומי בלוויית משמשו, ר' קלמן-שאול. "אמור לי", פנה אליו פתאום הרבי, "האם ייתכן שר' יצחק מקרקוב השמיט את שמו של אחד מילדיו?".
"אינני יודע", השיב הגבאי, "מעולם לא ציין את שמות ילדיו. אולי יש לו שישה בלבד?".
הרבי התעלם מההסבר שהציע המשמש. "כתוב לו בבקשה ושאל אותו מדוע החסיר את שמו של אחד מילדיו!", הורה.
בתוך שבועיים הגיע מכתב התשובה של ר' יצחק. הפעם נאלץ לגולל את כל הסיפור. אכן, הוא השמיט את שמה של בתו הבכורה. במילים כואבות כתב את אשר אירע ואת שיברון הלב שהסבה להם בתו. "איני רואה בה עוד את בתי", חתם במר ליבו.
הבעה חמורה עלתה על פניו של הרבי. "השב לו", הורה לגבאי, "כי איש לא מינה אותו לאדון על ילדיו, ואין לו רשות להרחיקם ולבטל את היותם יוצאי חלציו. השמטת ילד מן ה'פתקה' כמוה כסילוקו מתחת כנפי השכינה. שישלח 'פתקה' חדשה עם כל השמות! וכי הוא יודע ממי ירווה נחת?!", סיים הרבי בדברים סתומים.
השנים חלפו. השואה הנוראה לא פסחה על ר' יצחק ומשפחתו. כעבור חמש שנות הזעם התברר לר' יצחק כי נותר יחיד מכל משפחתו.
מוכה יגון היגר לארצות-הברית, והתיישב ברובע ברוקלין שבניו-יורק. בשבת הראשונה הוזמן לסעוד במשפחה שנודעה בהכנסת האורחים שלה.
בהיכנסו קידמה אותו בעלת הבית בברכת שבת שלום. ר' יצחק קפא על עמדו, ראשו הסתחרר והוא צנח מתעלף. זו הייתה בתו, איידל!
כשהתאושש סיפרה לו כי הצליחה לשרוד את אימי השואה ולהימלט לארצות-הברית. אף היא ניסתה לאתר את משפחתה וסברה כי לא נותר ממנה איש. הזעזוע גרם לה לבחון מחדש את חייה. היא שבה אל חיק עמה ודתה, נישאה ליהודי ירא שמים והקימה בית נאמן ומכניס אורחים.
"אכן, צדק הרבי", מלמל ר' יצחק.
(על-פי 'אִמרו צדיק') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
