שלושה סוגים
"אם עולה קרבנו מן הבקר" (ויקרא א,ג). הפסוק מונה שלושה סוגים של קרבן עולה: מן הבקר, מן הצאן ומן העוף. העשיר, שהוא מלא גאווה ונוטה לחטוא יותר, צריך להביא קרבן גדול – פר, מן הבקר. הבינוני, החוטא פחות, מביא עולה מן הצאן – שה. ואילו העני, שפל הרוח, החוטא פחות מכולם, דיי לו בקרבן הקטן ביותר - מן העוף.
(זוהר)
המרבה והממעיט
"ריח ניחוח לה'" (ויקרא א,יז). נאמר בעוף "ריח ניחוח" ונאמר בבהמה "ריח ניחוח". לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים.
(רש"י)
כוונת העני
האמירה "ובלבד שיכוון את ליבו לשמים" לא נאמרה על "הממעיט", אלא על "המרבה", על המביא קרבן מתוך עושר. שכן הממעיט, העני, ודאי שהוא מכוון את ליבו לשמים.
(רבי בונם מפשיסחה)
עולה לדרגת שם הוי-ה
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א,ב). כאשר האדם מקריב ומקדיש את כל אשר לו לאלוקות, אזיי "קרבן לה'" – הוא מתקרב ומתעלה לדרגת שם הוי-ה, שזו דרגה שלמעלה מן הטבע.
(האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש)
שחיטה ומשיכה
"ושחט את בן הבקר" (ויקרא א,ה). אומרת הגמרא (חולין ל): "אין שחט אלא ומשך". השחיטה מושכת ומעלה את הבהמה או את העוף ממצבם הגשמי ומכשירה אותם שיוכלו להתעלות מבחינת 'חי' לבחינת 'מְדַבֵּר', כאשר הם נעשים דמו ובשרו של האדם האוכלם. ואף בשחיטת הנפש הבהמית כן – יש למשוך ולהעלות אותה עד שתוכל להתבטל בקדושת הנפש האלוקית.
(הרבי מליובאוויטש)
להתרחק מהקצוות
"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישֶה לה'" (ויקרא ב,יא). שאור ודבש מייצגים שני קצוות. ראוי לאדם להתרחק משני הקצוות וללכת בשביל הזהב.
(רבי יוסף-שאול נתנזון)
עבודת ההתבטלות
הדבש רומז על תענוג וטוב-טעם בעבודת הבורא. לכן אין הוא ראוי להיקרב בקרבן מנחה, המורה על ביטול וקבלת עול. זה גם הטעם שאין המנחה באה חמץ אלא מצה, "לחם עוני", הרומז להתבטלות.
(אור התורה)
חמוץ ומתוק
"שאור" רומז לאדם שלעולם הוא 'חמוץ', בבוקר ובערב, בשבת, בחג ובימות החול. "וכל דבש" רומז לאדם שהוא תמיד 'מתוק', 'מתוק' לעצמו ו'מתוק' לאחרים. "לא תקטירו ממנו אישֶה לה'" - משתי הדרכים האלה אי-אפשר להביא קרבן לה'.
(הרבי המהר"ש מליובאוויטש) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
