חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ט"ז בתשרי התש"פ, 15/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1077- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי / פרה, כ"ב באדר ה'תשע"ה (13/03/15)

מדורים נוספים
התקשרות גליון 1077- כל המדורים ברצף
רצוא והתעלות עם הפנמה והתיישבות
העיקר שתבוא הגאולה!
במערכה למען שמירת השבת
פרשת ויקהל-פקודי
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1077, ערב שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי/פרה, כ"ב באדר ה'תשע"ה (13.03.2015)

  דבר מלכות

רצוא והתעלות עם הפנמה והתיישבות

האפר והמים בפרה אדומה מסמלים שני קווים הנוגעים לקיום כל התורה והמצוות, ואף לכל ענייניו של האדם * יהודי אינו יכול להישאר במקומו, אלא עליו להיות בתנועה מתמדת של מרוצה והתעלות * מאידך, אל לו להישאר בתנועה של רצוא, אלא מחובתו לרדת חזרה בתנועת שוב – שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע הביאור1 בזה שפרשת פרה נקראת "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה"), כי "מצוות1  פרה אדומה הוא כללות התורה", בזה משתקף בגלוי עניין רצוא ושוב שעליו מיוסד כללות עבודת התורה והמצוות:

מעשה הפרה כלול (בכלל) משני עניינים: א) שריפת הפרה לאפר, ב) "ונתן עליו מים חיים אל כלי"2, וערבו את האפר עם המים, וממנו היזו על הטמא-מת בכדי לטהרו.

שני עניינים אלו (שריפת הפרה לאפר ומים) הינם שני הקווים דרצוא ושוב, העלאה והמשכה: שריפת הפרה על-ידי אש היא תנועה דרצוא (העלאה) – כפי שאש נמשך (בטבעו) מלמטה למעלה, ולולא דבר גשמי שבו נאחז האש, היה האש עולה מלמטה למעלה (לשורשו ומקורו ביסוד האש)3. מים הם תנועה דשוב (המשכה) – מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך4, וכאשר המים נמצאים במקום מישור (במקום הנמוך) – הרי הם עומדים במקומם (בהתיישבות), לא כאש שנמשך למעלה כל הזמן. ובכדי שתהיה הטהרה (על-ידי פרה אדומה) צריכים את החיבור דשתי תנועות.

וזהו הטעם לכך שמצוות פרה אדומה היא "חוקת התורה" – כי "על5 ב' עניינים אלו דרצוא ושוב [כללות עניין מעשה הפרה6] הוסד כל עיקר התורה והמצוות" – שיהיה החיבור והייחוד דהעלאה והמשכה (רצוא ושוב): להעלות (מלמטה למעלה) את עצמו וחלקו בעולם, ממעמדם הגשמי שיכללו למעלה באלוקות – על-ידי התשוקה ורצוא באהבה כרשפי אש, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"7, שיקריב את עצמו כקרבן לה', "אדם כי יקריב – מכם קרבן לה'"8, ובכללות – על-ידי עבודת התפלה9; וביחד עם זה להמשיך מלמעלה למטה קדושה ואלקות, ובכללות – על-ידי לימוד התורה (שנמשלה למים4) וקיום המצוות, שממשיכים קדושה למטה.

החל כפי שזה ביהודי עצמו, כנשמה בגוף: החיבור דנשמתו, "נר ה' נשמת אדם"10 ש"חפצה וחשקה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה בהקב"ה"11, וגופו שיסודו מעפר, וטבע העפר לרדת למטה.

וכך פועל גם בארץ הלזו הגשמית – הוא מעלה את העולם ממצבו הירוד, ופועל שתהיה ארץ על שם ש"רצתה לעשות רצון קונה"12 (רצוא), וביחד עם זה – ממשיך קדושה בעולם כפי שהוא עומד במקומו (שוב).

וזה מביא לתכלית כל העניינים – לקשר ולאחד (על-ידי רצוא ושוב) את העליון-עליון ביותר עם התחתון-תחתון ביותר, שהם מתאחדים לאחד ליחידו של עולם (נוסף על "אחד" – גם "יחיד"), שדווקא בכוחו ויכולתו לאחד הפכים (עליון ותחתון, רצוא ושוב). וההפכיים, הרצוא ושוב, מסייעים לזה – כי על-ידי הרצוא ושוב של עליון ותחתון ושל תחתון ועליון נהיה היחוד בשלימות ביניהם13.

ב. היות שרצוא ושוב (שבא בגלוי במצוות פרה אדומה) הוא "עיקר התורה והמצוות" ("חוקת התורה"), וכל יהודי נברא לשמש את קונו14 – הרי מובן, שהעבודה דרצוא ושוב מקיפה את כל בני-ישראל, מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, וכל הדרגות בעבודתם, הן דנפש האלוקית והן דנפש הבהמית15.

נקודת הביאור בזה: היות שרצוא ושוב הוא "חוקת התורה" – מובן, ש(נוסף על כך שהרצוא ושוב הוא אמצעי שעל-ידו נפעלת הכוונה דתורה-ומצוות (יחוד עליון ותחתון), הרי) בעצם העניין דרצוא ושוב בעצמו נפעלת התכלית דתורה-ומצוות, "שכללות עניין המצוות הוא שעל-ידי-זה נמשך לאדם בחינת ומדרגת מה שכתוב בחיות הקודש והחיות רצוא ושוב"16 כמו שנאמר באברהם17 "הלוך ונסוע".

במילים פשוטות: "זאת חוקת התורה" שבכל העניינים (החל) דקדושה – תורה ומצוותיה – יהודי אינו יכול לנוח ולהישאר על עומדו במקום (ודרגה), אלא הוא נמצא בתנועה מתמידה ומרוצה, רצוא ושוב. אין הוא מסתפק לעולם בעבודתו הקודמת, אלא כל הזמן עולה והולך מחיל אל חיל.

[ועל-דרך חיות כפשוטה18: סימן החיות הוא – תנועה מתמדת (כל חי מתנענע19); וגם המשכת החיות היא באופן דרצוא ושוב: הלב ממשיך דם בכל הגוף על-ידי זה שהוא דופק בתמידות בשתי דפיקות (דפיקא דליבא20), כיווץ והתפשטות; וכך הוא גם אצל יהודי בנוגע לתורה-ומצוות – "חיינו ואורך ימינו"].

כאשר הוא נמצא בהתיישבות, אפילו התיישבות דקדושה בעבודתו בתורה ומצוות, גם כשמגיע למדרגה גבוהה ביותר – אינו יכול לנוח, ומטפס ורץ – רץ לדבר מצווה21 – הלאה ומעלה יותר, לפעול עוד יותר בכמות ובאיכות;

ולאידך גיסא: כאשר הוא נמצא בתנועה של רצוא, אינו נשאר בזה, אלא שמוריד את זה בשוב – שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות, הרגל נעשה טבע שני, ועד – טבע סתם.

וכאשר גם רצוא נעלה זה נמשך בשוב – איננו מסתפק בזאת (כיוון שרצוא ושוב הם "חוקת התורה" (עיקר כל התורה והמצוות), לא רק בדרגה אחת, אלא בכל הדרגות), ונעשה אצלו תיכף רצון חדש ורצוא לקבל עוד יותר – מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'22, ולאחר מכן – ממשיך זאת בשוב, וכן הלאה ולמעלה יותר, רצוא ושוב דרגה למעלה מדרגה23.

ג. העבודה של רצוא ושוב מתחילה (ככל העניינים) בקדושה, ובזה גופא – בלימוד התורה ("זאת חוקת התורה") (ומזה נשתלשל אחר-כך בכל העניינים, כדלקמן):

אחד הדברים העיקריים בלימוד התורה הוא – פלפולא דאורייתא, עמל ויגיעת השכל בתורה עם שקלא וטריא באופן של רצוא ושוב (שכל) – סברות לכאן ולכאן. בקושיות ותירוצים, ולאחר שמקבל תירוץ על הקושיה, הוא מתעמק עוד יותר בעניין ואזי מתעוררת אצלו קושיה נעלית ועמוקה יותר, ולאחר-מכן הוא מתרצה, וכן הלאה.

- ישנו סדר לימוד ומעלה בלימוד הלכות פסוקות ללא שקלא וטריא, שאז ישנה המסקנה בפועל באופן ברור וגלוי; וישנו סדר שני בלימוד על-דרך הפלפול ושקלא וטריא לעיונא. ובלשון חז"ל24 – "חריף ומקשה", ו"מתון ומסיק", "עוקר הרים" ו"סיני", "פלפלן" ו"סדרן".

והגם שהעיקר הוא המסקנה להלכה שמפיקים מהשקלא וטריא, והמפלפל מתנהג בפועל על-פי ההלכה (לאחר שנפסקה) כמובן ופשוט, אבל בדרך הלימוד (גם לאחר שנפסקה ההלכה, ועל-אחת-כמה-וכמה לפני שנפסקה) ישנו גם דרך (– לכתחילה) הפלפול ושקלא וטריא (שגם לאחרי המסקנא לומדים באופן של "יגדיל תורה ויאדיר", "דרוש וקבל שכר"25). ואדרבה – דווקא על-ידי היגיעה בפלפול ושקלא וטריא מיתוסף בהבנת התורה26, באופן שנוגע גם להלכה בפועל (כדלקמן).

וכידוע27 החילוק שבין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, שבירושלמי (ויתירה מזה – במשנה) עיקר הלימוד הוא ב"הלכות28 פסוקות בלי פלפול עמוק וארוך כל-כך", מה-שאין-כן בבבלי הרי עיקר העסק "דווקא בפלפול ברוב קושיות ותירוצים כל הלכה ודין בעומק רב [ולכן אומרים חז"ל29 "במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי"] עד שהוציאו לאור כל דבר ודבר לאמיתתו, ונתחדשו מפלפול זה ריבוי דינים מחודשים לגמרי".

שזהו אחד הטעמים לכך שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי30 – כיוון שאף שבירושלמי כתובים הלכות פסוקות בלי פלפול (כל-כך), אבל דווקא על-ידי העיון ושקלא וטריא בבבלי, ש"הוא יותר ארוך ומבואר"31, נעשה בירור יותר באמיתת העניינים.

ויש לומר, שזהו הטעם לכך שחיבור וחתימת הבבלי היה "אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה"32 – בהתאם לסדר הלימוד בפועל, שצריך להיות מן הקל אל הכבד: לכל לראש לומדים הלכות פסוקות (בלי שקלא וטריא) בירושלמי, לאחר מכן – במשך הזמן (מאה שנה – בנידון-דידן) מגיעים לבירור עמוק יותר שמתחדש ונפעל על-ידי שקלא וטריא (בתלמוד בבלי), שלזה צריכים עוד זמן, ולכן היתה חתימת הבבלי (בכמו) מאה שנה לאחר חתימת תלמוד ירושלמי33.

וכסדר הלימוד בפועל – "ליגמר איניש והדר ליסבר"34 (לגרוס שמעתא מרביה כו' והדר ליסבר טעמיה – רש"י). וכפי הסדר שבחינוך הילדים: בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא35.

ולהעיר ולהוסיף, שבדורות האחרונים נתחדש, שמתחילים ללמוד גמרא (פלפולא דאורייתא) עם ילדים עוד לפני בן חמש-עשרה, עד – בסמיכות ממש לזמן שבו מתחילים ללמוד משניות – ויש לומר (אחד מהטעמים לזה) בגלל המעלה הנ"ל שיש ב"רצוא ושוב", שקלא וטריא ופלפול. וזה נתגלה בדורות האחרונים, כשעומדים בסמיכות יותר, עד בסמיכות ממש, לגאולה העתידה – כפי שזה בנוגע לכמה עניינים שמתגלים במשך הדורות כשמתקרבים לגאולה, גם בתור מעין וטעימה מהגילויים שיהיו לעתיד-לבוא, כולל (בנידון-דידן) – שלימות בלימוד התורה, כולל בפלפולא דאורייתא (רצוא ושוב)36.

ד. מעבודת הרצוא ושוב בתורה – נמשך כך גם בשאר ענייני עבודת בני-ישראל (בענייני קדושה) – שכולם נכללים ב"זאת חוקת התורה" (עניין רצוא ושוב), החל – מקיום המצוות (תלמוד גדול שמביא לידי מעשה), שנוסף לרצוא ושוב (המשכה והעלאה) בסוגי המצוות (מצוות עשה ומצוות לא תעשה37), הרי גם קיום המצוות עצמו38 הוא באופן דרצוא ושוב – מצווה גוררת מצווה39, והן באיכות קיום המצווה – אינו נח ומתעלה תמיד עוד יותר בהידור במצוות, עד שזה נהיה עבודתו הרגילה (שוב), וכך הוא עולה דרגה למעלה מדרגה [נוסף לזה שהמצוות משפיעות על היהודי, שתהיינה אצלו שתי התנועות יחדיו: התשוקה ועלייה לאלוקות, והמשכת אלוקות למטה].

ויש לומר (כנ"ל), שמכיוון שרצוא ושוב הוא "זאת חוקת התורה", הרי זה משתלשל למטה מהעבודה בענייני קדושה, ומקיף גם את עבודת ופעולות בני-ישראל בכל מעמד ומצב – שנוסף על עבודתו בתורה-ובמצוות, גם עבודתו בדברי הרשות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" – גם בזה לא ינוח, אלא תמיד יתעלה ויגדל רצוא ושוב.

וזה כולל אפילו יהודי כפי שהוא במצב של עובדין דחול לגמרי, עד למצב ירוד, ועסוק ב"מעשיך" ו"דרכיך" לא כפי שהם "לשם שמים" ו"דעהו" – שגם לו יש את הכוח לרצוא ושוב ממצוות פרה אדומה15, שירצה לצאת ולהתעלות ממצבו הירוד.

כמודגש בזה שפרה אדומה מטהרת מטומאת מת, אבי אבות הטומאה, וכל מעשיה בחוץ40, ולאידך: ההזאה צריכה להיות דווקא "נוכח פני אוהל מועד" – "מתכוון ורואה פתחו של היכל"41 – שמורה על עבודת התשובה, שפועלת את הטהרה ממצב שבו חסר (לפי שעה) ה"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", במילא חסר ב"חיים"42 – שהטהרה מזה נפעלת על-ידי העבודה דרצוא ושוב (אש ומים): רצוא וצימאון גדול ותשובה מאהבה רבה "כארץ עיפה וציה" ממה שהיה עד עתה "בארץ ציה וצלמות כו' ורחוקה מאור פני ה' בתכלית"43, שלכן צימאונו כה גדול (ביתר עוז מצימאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל44 במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"43); וביחד עם זה הרי זה נמשך בשוב – בהתגברות בעשיית תורה ומצוות, בחילא יתיר (נוסף על כך שזדונות נעשות לו כזכויות45 עד זכויות ממש46).

ה. ויש להוסיף, שעניין זה (רצוא וצימאון גדול) נרמז גם בשריפת הפרה:

בשריפת פרה אדומה יש חידוש לגבי שריפת שאר הקורבנות, שצריכים לשרוף את הפרה כולה לגמרי – "ושרף גו' את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף"47, כך שנשאר (גם מעצי המערכה) רק אפר, כדין48 ש"נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות, היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכל בכברות, וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר, בין מבשרה בין מן העצים, כותשין אותו עד שיעשה אפר, ושאין בו אפר מניחין אותו (עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצוות שריפה49), וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה כו' היה נכתש".

ובעבודת האדם הרי זה מורה, שהרצוא אינו סתם רצוא, אלא בתוקף הכי גדול – אש גדולה אשר "שורפת" את כל המציאות של נפש הבהמית (פרה) שלו באש האלוקי, כולל גם חומר גס (שאינו יכול להישרף על-ידי אש קטנה). והיינו, שהוא מבטל לגמרי את רצונותיו של נפש-הבהמית בעניינים בלתי רצויים, כך שנשאר רק אפר, העצם של נפש הבהמית (הכוח המתאווה), שאותו הוא מהפך לרצון לטוב וקדושה50, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך – בשני יצרך"51.

על-פי הסדר הרגיל בעבודת ה' (אצל מי שלא חטא כו'), יכולה עבודת הרצוא להיות באש קטנה שרק מפוררת את הדבר הנשרף, וגם אינה שורפת את כל חלקי הבהמה (כפי שהוא בשאר הקרבנות שעל-גבי המזבח בפנים, שאינם מכפרים אלא על השגגות52). אבל כאשר מדובר לגבי "טומאת מת", שהייתה לו נגיעה בעובדין דחול כפי שהם במצב ירוד (לא כפי שהם בסמיכות לעבודת התפילה ולימוד התורה וקיום המצוות), אזי צריכה להיות אש גדולה, לשרוף גם את החומר הגס.

לאידך גיסא, ייתכן לחשוב, שאדם כזה צריך להיות זהיר מעבודת השוב, על-דרך מה שבעל-תשובה צריך זהירות נוספת ועליו לומר "אי אפשי" מכיוון ש"סורו רע"53: על כך הוא המשך הלימוד מפרה אדומה, שיחד עם שריפת הפרה לאפר, צריך להיות "ונתן עליו מים חיים אל כלי" – העבודה דשוב.

ו. מפרשת פרה – "זאת חוקת התורה" – מקבל כל יהודי את הכוח לעבודת רצוא ושוב (שעליה מיוסד עיקר התורה ומצוות) בכל הדרגות והמצבים – בקדושה, ברשות וגם למטה מזה. ובכללות הנקודה היא – הכוח וההוראה שלא לנוח על מקום אחד, כי אם לצאת ולהתעלות (רצוא) ממעמדו ומצבו וטבעו הנוכחי ובאופן שלא יגרום לשבירה וביטול, אלא יפעל עליו בדרך של התיישבות (שוב), ובאופן זה יתעלה יותר ויותר.

ובפרטיות ישנם בזה (שינוי הטבע שלו – רצוא ושוב) אופנים שונים – כל חד וחד לפי דרגתו ומקומו בו הוא "אוחז": מי שנמצא במצב וטבע של שוב (התיישבות), אפילו שוב בד' אמות של קדושה (תורה, תפילה ומצוות) – עליו לצאת ממציאותו, ולהיות ברצוא לדרגה גבוהה יותר. כולל גם – הרצוא (מלמעלה למטה54) לצאת מד' אמותיו ולעזור ליהודי אחר, בגלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך"55.

זאת אומרת: עבודת הרצוא צריכה להיות לא רק אצל מי שנמצא במצב ירוד (שלגביו מובן מדוע צריך להיות אצלו רצוא), אלא גם בצדיקים שלא טעמו טעם חטא (ועד שמקבלים את הכוח של פרה שיהיה אצלם (מזמן לזמן) הרצוא עם אש גדול).

וכמו-כן לאידך גיסא: מי שנמצא בדרגה וטבע של רצוא – צריך להיות אצלו שינוי הטבע בעבודה דשוב, באופן של התיישבות ופנימיות, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם שוב – בבירור חלקו בעולם. ולא על-ידי שעושה את השני לשליח על זה – כיוון שזהו חלקו (החלק שלו) בעולם, ועליו מוטלת האחריות, ולפעמים רק לו ניתן הכוח, לברר זאת.

ואף לאחר שיש לו את השוב – צריך להיות אצלו אחר-כך רצוא נעלה יותר. ושוב נעלה יותר, וכן הלאה.

(קטעים מהתוועדות ש"פ כי-תשא, פרשת פרה ה'תש"נ;

התוועדויות תש"נ, כרך ב, עמ' 408-414 – מוגה. תרגום מיידיש)

______________________________________

1)    לקו"ת ר"פ חוקת (נו,א ואילך).

2)    חוקת יט,יז.

3)    ראה ספר-השיחות תשמ"ט עמ' 283 ואילך. וש"נ.

4)    תענית ז,א.

5)    לקו"ת שם, סע"ב.

6)    ו"הגם שבכל מצווה יש בחינה זו, אך לא בא בחינה זו בביאור וגילוי גמור בכל המצוות כמו במצוות פרה אדומה, שכל עניינה הוא רק בחינות אלו דרצוא ושוב שזהו עניין האפר והמים חיים, ולפיכך הוא נק' חוקת התורה" (לקו"ת שם נו, סע"ב. וראה שם נז,ג).

7)    צו ו,ו. וראה "היום יום" כ' אדר שני.

8)    ויקרא א,ב. וראה לקו"ת ויקרא עה"פ (ד"ה אדם כי יקריב).

9)    שבמקום קרבנות תקנום ( ראה ברכות כו,ב. זח"ב כ,ב. ועוד).

10)  משלי כ,כז.

11)  תניא רפי"ט.

12)  ב"ר פ"ה,ח.

13)  כי באם היה רצוא בלבד, לא היה הדיבור עם התחתון במקומו הוא ( כי הוא בתנועה של רצוא לדבר שחוץ ולמעלה ממציאותו כפי שהוא למטה), ובאם היה שוב בלבד, לא היה החיבור עם העליון במקומו הוא: משא"כ ע"י רצוא ושוב יחד נעשה שלימות החיבור בין עליון ותחתון, עד שנעשה דירה לו (לעצמותו) יתברך (וביחד עם זה - ) בתחתונים, בגדרי התחתונים.

14)  משנה וברייתא סוף קידושין.

15)  ראה בארוכה ד"ה מצה זו תרס"ד, זאת חוקת תרס"ה, ועוד - בביאור העניין דרצו"ש בנה"א ובנה"ב.

16)  לקו"ת שם נו,ב. ומציין שם לד"ה וכל העם רואים בפ' יתרו (תו"א עג,ג ואילך).

17)  לך יב,ג. וראה במקומות שבהערה הקודמת.

18)  ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'יט ואילך. סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך. ד"ה והחיות רצוא ושוב תש"ד (עמ' 275). ועוד.

19)  ראה סה"מ קונטרסים ח"א צח,ב. ובכ"מ.

20)  תקו"ז תס"ט (קב,א.) וראה לקו"ת סד"ה אלה פקודי וביאורו.

21)  אבות פ"ד מ"ב.

22)  ראה קה"ר פ"א, יג. פ"ג, י. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי-שרה. ועוד.

23)  ראה תו"א שם עג,ד.

24)  סוף הוריות. וראה סה"מ תש"ח עמ' 123 ואילך.

25)  ראה חולין סו,ב.

26)  ואף שיש בזה יגיעה וצער גדול יותר (ואין בזה השמחה דלימוד המסקנא, דאין שמחה כהתרת הספיקות) - הרי "יגעתי ומצאתי" דווקא (ומציאה היא שלא בערך היגיעה).

27)  ראה שערי-אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. סה"מ תש"ח שם עמ' 122 ואילך.

28)  סה"מ שם.

29)  סנהדרין כד,א.

30)  רי"ף ורא"ש סוף עירובין, החינוך בהקדמתו לספרו, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה עמ' רנ. וש"נ.

31)  ספר החינוך שם.

32)  ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר היד.

33)  ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהטעם שהלכה כבתראי (שזהו א' מהטעמים על זה שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי - ראה רי"ף ורא"ש שם, ועוד), כי נוסף על זה שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברת עצמם (תוד"ה הווה עובדא - קידושין מה,ב) והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקר הדבר (רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו) - יש לומר שיש בזה גם המעלה של בירור ההלכה הבא לאחרי היגיעה בשקלא וטריא כו'.

34)  שבת סג,א. וראה עירובין יג,א: וגמר גמרא (משניות שקיבל מרבותיו) והדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא (שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ).

35)  אבות ספ"ה.

36)  ועפ"ז יש לומר הטעם שגם בפנימיות התורה, כפי שנתגלה בתורת חסידות חב"ד, יש בו גם פלפולא ושקו"ט (אף שבאילנא דחיי לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו', כפי שהוא בנגלה דתורה) - מפני המעלה בידיעת והשגת העניינים שבאה ע"י שקלא וטריא (רצוא ושוב). ועפי"ז יש לומר, שהשלימות בלימוד התורה (גם פנימיות התורה) לעתיד-לבוא תהיה גם בהשקלא וטריא בתורה, נוסף על המעלה דלימוד באופן של ראייה (ראה לקו"ת צו יז,א).

37)  סד"ה וידבר גו' זאת חוקת העת"ר. ועוד.

38)  ראה גם תו"א שם עד,א.

39)  אבות פ"ד מ"ב.

40)  חוקת יט,ג. ובפרש"י, מיומא סח,ב.

41)  חוקת שם, ד ובספרי ופרש"י עה"פ.

42)  ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.

43)  ל' התניא פ"ז.

44)  ברכות לד,ב.

45)  יומא פו,ב.

46)  ראה תניא שם.

47)  חוקת יט,ה.

48)  רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ה ה"ג. מפרה ספ"ג.

49)  תויו"ט פרה פ"ג מי"א והשאר שלא נעשה לאפר - פסול להזאה, כי לא קויים בזה מצות שריפה להיות אפר.

50)  לקו"ת חוקת נו,ג ואילך.

51)  ואתחנן ו,ה. ברכות פ"ד מ"ה.

52)  אגה"ק סו"ס כח.

53)  לקו"ת ואתחנן ט,ד.

54)  ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'כב ואילך, סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך, שבאור (ביחס אל הכלים) הרצוא הוא המשכה מלמעלה למטה (והשוב הוא עליה מלמטה למעלה) ועיי"ש בהמשך העניין, שזהו באור ביחס לכלים, אבל באור עצמו לגבי למעלה, הסדר דרצוא ושוב הוא כסדרן של הכלים (רצוא - העלאה, שוב - המשכה). והעניין בעבודת האדם י"ל ע"פ מ"ש בפנים. שזה תלוי במה הוא טבע האדם: באם טבעו הוא שוב בד' אמות של קדושה (דוגמת האור) - הנה ביחס למה שלמעלה ממנו (בקדושה)  צ"ל אצלו רצוא ותשוקה לדרגות נעלות יותר בקדושה, וביחס להכלים  שלמטה ממנו - צ"ל הרצוא לברר ולהמשיך קדושה בעולם ובאם טבעו הוא שוב בענייני העולם (דוגמת הכלים) - צ"ל אצלו רק הרצוא לאלוקות (אבל אח"כ צריך להמשיך זה גם בשוב, בפנימיות).

55)  קדושים יט,יח.

 משיח וגאולה בפרשה

העיקר שתבוא הגאולה!

אפילו אם אינה בזכות עם-ישראל

נתבאר לעיל (במאמר) מה שכתוב בפרשת פרה "זאת חוקת התורה" – "חוקת" מלשון חקיקה, כמו אותיות החקיקה שהן ממהותה של האבן טובה, שעליה חקוקות האותיות, ואינן דבר זר (כמו אותיות הכתיבה), היינו, שעניין החקיקה הוא במקום כזה שלא שייך בו זולת, להיותו עניין עצמי.

[ומובן, שנוסף על העצם ישנה גם כל ההתפשטות – כפתגם כ"ק אדמו"ר נ"ע שאמר בפורים האחרון בחיים חיותו בעלמא דין (בשנת פר"ת) "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונדזער עצמי נאָר אויך מיט דער גאַנצער התפשטות" [= נשאר שלמים לא רק בעצמי שלנו אלא גם בכל ההתפשטות] – שזהו עניין הרצוא ושוב שבפרה אדומה, שתנועת השוב היא מצד העצם, ותנועת הרצוא היא מצד ההתפשטות].

וכיוון שפרה אדומה הוא עניין של חוקה, עניין עצמי שלא שייך בו זולת, דבר זר – הרי זה קשור עם עניין "בשמחתו לא יתערב זר", שמחת הלב, שמצד עצם הנשמה, שלא שייך בה זולת, דבר זר.

ועניין זה מרומז גם בהפטרת פרשת פרה שבה מדובר אודות הגאולה:

בהקדמה לפרטי עניני הגאולה, "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות וגו'" – מדגיש הכתוב "לא למענכם אני עושה בית-ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם" (כפי שמאריך בפרטי הדברים בהתחלת ההפטרה).

ולכאורה, ההדגשה ש"לא למענכם אני עושה" מביאה לידי מרירות ("מרת נפשו") – במכל שכן וקל-וחומר מזה שמצינו בחזקיהו שכאשר "תלו לו בזכות אחרים (אף שהוא "תלה בזכות עצמו") דכתיב וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי", אמר על זה "הנה לשלום מר לי מר", "אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו", ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן, שמדגישים את השלילה ש"לא למענכם אני עושה" בגלל הנהגה בלתי-רצויה ("ויחללו את שם קדשי"), הרי זה בודאי באופן ד"מר לי מר".

והמענה לזה:

לכל לראש – על דרך שמצינו בגמרא בנוגע ל"חבלו של משיח" "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", "כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו", ועל דרך זה בנדון דידן, שהעיקר הוא שתבוא הגאולה, אפילו אם אינה בזכותם של ישראל, "לא למענכם". – "זאָל זיין יע בזכותכם, זאָל זיין ניט בזכותכם, אַבי ס'זאָל זיין די גאולה"! [=יהיה זה כן בזכותם, לא בזכותכם, העיקר שתהיה הגאולה].

ועוד ועיקר – ביחס לגאולה השלימה לא נוגע ולא תופס מקום "למענכם" או "לא למענכם", כיון שבגאולה השלימה תהיה התגלות העצמות שלמעלה מכל העניינים.

ועניין זה מודגש בהפטרת פרשת פרה – כיון שפרשת פרה היא "חוקה", עניין עצמי, ובעניין עצמי (כולל גם בהתפשטות שלו) לא נוגע עניין "למענכם" או "לא למענכם", ובמילא, השמחה היא בשלימותה ("בשמחתו לא יתערב זר").

(מהתוועדות ש"פ שמיני ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ב עמ' 338-339 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

במערכה למען שמירת השבת

מערכה נרחבת ניהל הרבי בשנים תשי"ד תש"כ נגד חילול שבת של האוניות הישראליות * בשנת תשל"ח עורר על השאלה בדבר קביעת טיפול רפואי מראש ג' ימים לפני שבת * והוסיף לימוד זכות לצד התמיהה כיצד יהודים יראים ושלמים לא שמו לב לשני נושאים אלו * גדולי תורה נשאו ונתנו בדברי הרבי וקבעו שהלכה כמותו

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

טיפול רפואי הכרוך באיסור?!

אודות מלחמת הקודש שניהל הרבי נגד נסיעת אוניות ישראליות בשבת, עסקנו בעבר במשך השנים במדור זה (גליונות רנד; רנו; תתעב; ועוד); פרסמנו שורת מכתבים בנושא בפרסום ראשון; וגם לאחרונה (גליון א'סז) נדרשנו אליו במסגרת קשרי הרבי עם הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל.

כפי הידוע התקיימה מערכה זו בעבר בין השנים תשי"ד-תש"כ. אולם מערכה חדשה התקיימה שוב בשנת תשל"ח, כאשר נדרש הרבי ברבים לעניין טיפולים רפואיים הנקבעים מראש לימי ששי – לא במקרים של פיקוח-נפש.

שנה קודם לכן, בא' ראש-חודש-אייר תשל"ז (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 521), כותב כך הרבי ליהודי:

בנוגע לזמן הטיפול – לאחרי בקשת סליחה רבה, לכאורה אין זמנו כלל בערב-שבת-קודש ומכמה וכמה טעמים, ומהם: כל-שכן וקל-וחומר מהמפליג בספינה, בחוקי בתי רפואה בכמה-מקומות – למחרת הטיפול עושים כמה-וכמה בדיקות וכותבים ורושמים וכו', ובחלקם אין בהם שייכות כלל לרפואה כי-אם לסטאטיסטיקא וכיוצא-בזה, בעיר כפילאדלפיא וכיו"ב חלק מהנ"ל נעשה על-ידי בני-ישראל, בכמה מהם צריך להיות הפאציענט [=מקבל הטיפול] מסייע וכו'.

ועוד וגם-זה חשוב – המצב בהווה הוא – שבשבת-קודש (וביום א') נמצאים בבית הרופאים רק הרופאים "המתחילים" ולא המומחים. ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'.

אולי לתשובה זו התייחס הרבי כשסיפר בהתוועדות את הדברים הבאים (שיחות-קודש תשל"ח כרך ב' עמ' 460):

בדידי הוה עובדא – מישהו כתב לי שעליו לעבור טיפול רפואי ביום פלוני. ממילא שאזכירנו על הציון לברכה ולהצלחה. הלה ציין שהטיפול נקבע ליום ו' ערב-שבת-קודש. עניתי שאמלא את בקשתו תיכף (למרות שזהו ענין הנוגע לעוד חודשיים-שלושה) – אך חובתי וגם זכותי לעורר אודות ענין עיקרי הקשור בפסק-דין ברור מן התורה...

פסק הרבי מחוזק בפסקי גדולי תורה

זה היה הרקע לשיחה התורנית-עיונית שהשמיע הרבי ביום שני של חג-השבועות תשל"ח. הרבי האריך הרחיב ופירט, והשיחה הוגהה על-ידו ונדפסה במכתבי-עת התורניים כ'המאור', ולאחר-מכן בליקוטי שיחות כרך טז עמ' 521-518 [ומשם לאחרונה בשולחן מנחם כרך ב' עמ' ד-ח].

הנה תוכן תמציתי ביותר של הדברים:

א. איסור הפלגה בספינה בתוך שלושת הימים קודם השבת גורם לצער ובלבול, וקל-וחומר הצער הנגרם לנכנסים לבתי-רפואה ובטח גם הטיפול הרפואי עצמו – גדול יותר מהבלבול שנגרם למפליגים בספינות. כמו כן אצל בני ביתו וקרוביו של המטופל.

ב. למחרת הטיפול נדרשות בדיקות שיש בהם גם מלאכות אסורות חלקם גם מן התורה ואין היתר להיכנס בכוונה תחילה למקום סכנה כדי שיחלל שבת. בפרט שחלק מהמלאכות מתבצעות על ידי יהודים ובמקרים רבים בסיוע החולה עצמו.

ג. חלק מהבדיקות נעשות שלא לשם פיקוח נפש כלל, ואם כן נמצא – שגורמים מלכתחילה לחילול שבת ודאי.

ולבסוף קובע הרבי:

על פי כל הנ"ל – איסור גמור הוא להזמין טיפול רפואי מראש ליום ו' ערב שבת קודש, ואפילו לא ליום ד' ויום ה' בשבוע.

הרבי הוסיף לכך אף נימוק של כדאיות והוא כנזכר, שבזמן שבת קודש ולמחרתו נמצאים רק רופאים מתלמדים ("המתחילים") ולא המומחים, ולא כדאי להסתבך (ובשיחה עצמה נוספו עוד הרבה הערות ומראי-מקומות).

שיחה זו של הרבי נאמרה כהשתתפות ב"כינוס תורה" המתקיים בקביעות בבית המדרש 770 (באסרו חג שלושת הרגלים), והיא עמדה במרכז אותו כינוס תורה של אסרו חג השבועות תשל"ח.

לאחר שה"חוזר" הרה"ג הרה"ח ר' יואל כהן שליט"א חזר על שיחת הרבי, דיבר ראש הישיבה הרה"ג ר' מרדכי מענטליק בעל 'אמרי מרדכי', שהיה גם המארגן והממונה על ה"כינוס תורה". הרב מענטליק דן במקורות בפוסקים אדמו"ר הזקן והצמח צדק, שאיסור הפלגה בספינה אינו אלא מדברי סופרים, וכן גם היוצא בשיירה. אמנם הגאון מקוטנא בספרו ישועות ישראל כותב "מכל מקום אסור מדאורייתא להביא עצמו לידי כך".

הגאון הגדול רבי ישראל יצחק פיקארסקי, בעל "חקרי הלכות" וראש ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש המרכזית, הקדיש אף הוא את דבריו לנושא (נדפסו גם ב'יגדיל תורה' ירושלים ת"ו קובץ העשור עמ' 220-225), לאחר שפתח במלים:

"כאשר כ"ק אדמו"ר הגאון-הקדוש שליט"א העיר אודות אנשים אשר הולכים לבית החולים לעשות ניתוח.. בערב-שבת-קודש מפני שהוא סוף שבוע.. ועובר על מצות עונג שבת או מטעם חילול שבת, ואענה חלקי בזה מה שנראה-לעניות-דעתי להלכה..".

אחרי דיון נרחב הוא מסכם:

"אם-כן לפי זה אם הניתוח יהיה ביום ו' אז יהיה לו צער בשבת יש איסור דאורייתא, ומצד חילול שבת, הוי איסור דרבנן.. ושמעתי שכ"ק אדמו"ר הגה"ק שליט"א מדמי דבר זה למקיף וניקף שניקף גם-כן עובר, אם כן החולה מסייע פעמים רבות הוא בעצמו עושה חילול שבת .. אם כן מבואר דגבי הבערה שנים שעשאוהו חייבים, אם כן גבי ניתוח דרוב הדברים נעשו על ידי חשמל וכדומה, אם יסייע החולה הרי הוא עושה מלאכה בעצמו.." [וראה עוד מה שהעירו על דברי הרב פיקארסקי בזה ב'יגדיל תורה' ירושלים ת"ו גיליון יב עמ' 98-99).

אב"ד מונטריאול הגאון הגדול רבי פנחס הירשפרונג פרסם אף הוא מאמר, ובו ביקש לציין "איזה הערות קטנות בעניין זה" (המאמר נדפס ב'יגדיל תורה' ירושלים ת"ו קובץ העשור עמ' 220-214). וכה הקדים:

"ראיתי מאמר מאת כ"ק אדמו"ר הגה"ק מליובאוויטש שליט"א אודות לקבוע מראש טיפול רפואי לתוך ג' ימים קודם השבת, והנה דברי מרן הגה"ק אדמו"ר שליט"א אינן צריכין חיזוק (עיין תענית יז, ב) דברי תורה אינן צריכין חיזוק, ודבריו הקדושים הם פסק הלכה ברורה, ונכתב באופן ברור, ונתחוורו הדברים ונתלבנו בליבון הלכתא, רק מחמת חומר העניין שכמה גם בני תורה שלא עלה על דעתם שיש בזה איסור לכן בכגון דא צריך לפרסם הדבר, ועל-דרך (כתובות ז' ב') פוק אייתי לי עשרה וכו', ומהנכון שיודפס בכל קובצי תורה..".

מאמרו הנרחב נוגע במקורות רבים בראשונים ואחרונים ובין השאר מצביע על-כך, שהרבי "עורר אותנו על דבר שרבים אינם שמים לב, דגם מי שמוכרח להתאשפז קודם השבת מחמת שהיה אז פיקוח-נפש, הנה מכל-מקום בנוגע למחרת יום השבת צריך לזהירות יתירה בנוגע בדיקות הנ"ל הנעשות למחרת הטיפול..".

ולפני סיום הוא כותב:

"תבנא לדינא שדברי כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א הם ברורים דיש איסור גדול לקבוע מראש להיכנס לבית הרפואה ג' ימים קודם השבת אם אין סכנה להמתין..".

מאמר ארוך נוסף בעניין מאת הרה"ג ר' גדלי' פעלדער מחבר ספר 'יסודי ישורון', וכך כתב בסיומו (דבריו נדפסו ב'יגדיל תורה' ירושלים ת"ו קובץ יא עמ' 86-84):

"מהאמור נבוא לנידונינו ולומר דאף המתירין מילה שלא בזמנה ביום ה' ו', מכל-מקום לא עלה דעתם להתיר להיכנס לבית-חולים ולסדר ניתוח ביום ה' או ו' לפני השבת או ג' ימים לפני יום-טוב, בגוונא דיכול אחר כך לבוא לידי חילול שבת ויום-טוב חס-ושלום, ובקביעות מראש על הנהו ימים, ואין כאן פיקוח-נפש שצריך לעשות הניתוח מיד אלא יכול לדחותו על אחר שבת, וכדהזהיר על זה מרן אדמו"ר הגאון-והקדוש מליובאוויטש שליט"א בשיחה לא כבר, ואלו שעשו כן מפני חוסר ידיעה עשו ולכן חובה מוטלת להזהיר על החומר האסור ולהכריז שלא יעשו כן.. אין להתיר כניסה לבית חולים בג' ימים לפני שבת לשם ניתוח או בדיקות שיכול אחר-כך להיוולד מזה חילול שבת. וברורים הם דברי מרן אדמו"ר הגאון-הקדוש מליובאוויטש שליט"א ודבריו שרירים וקיימים וד' הרופא כל בשר ישלח רפואה לכל חולי עמו ישראל ברחמים".

לכבות שריפה – בנפט?!

נחזור לדברי הרבי ביום שני של חג השבועות תשל"ח (שיחות קודש שם עמ' 462) – אז ציין הרבי את פליאתו הרבה איך לא התעוררו להתריע על בעיות אלו [=לפני שהעלה הוא את הנושא לסדר היום], אך לימד זכות על כך מפני שהרגל נעשה טבע, והוסיף:

בדורות שלפנינו כמעט לא היתה קיימת מציאות לקבוע זמן לניתוח משך זמן מראש. כלים שמסוגלים לזהות מחלות מראש – לא היו כמעט בנמצא, והמטופל היה מגיע לרופא בזמן שכבר סבל צער כאבים וכו', והיה הכרח כבר לנתחו וכיו"ב – כלומר, בזמן של סכנת-נפשות. ואז, כמובן לא משנה באיזה יום מדובר שהרי אפילו שבת נדחית מפני פיקוח-נפש.

זו הסיבה – הסביר הרבי – שהורגלו כי כאשר מדובר בניתוח אין מתחשבים בחילול-שבת.

ברם, האמת היא שבמקרים שאינם כרוכים בפיקוח-נפש שלכן נקבע הטיפול מראש כחודש לפני-כן, הרי אם אנשים משתדלים לקבוע זמן הניתוח לימי החופש כדי שלא להפסיד ימי עבודה (ו"יפסידו" כמה דולרים) – על-אחת-כמה-וכמה יש להשתדל שלא לעשות ניתוחים ביום השבת, ואפילו לא ג' ימים קודם יום השבת.

וכאן ציין הרבי כ"דוגמא" את פרשת המאבק נגד נסיעת האוניות הישראליות בשבת (שיחות קודש תשל"ח שם עמ' 463):

ישנו עניין שהרעשתי אודותיו לפני כמה וכמה שנים אודות נסיעה באוניות ישראליות, טענתי שנסיעה באוניה ביום השבת כרוכה בחילול שבת ואיסורים דאורייתא – כידוע למתמצאים באופן תיפעול אוניות. היה אז אחד שטען שבעוד אני מוסר את הנפש על שמירת-שבת, הרי הוא מוסר נפשו לקיומו של ה"צי הישראלי".

השבתי לו במשל הידוע של כב' קדושת מורי-וחמי אדמו"ר כאשר עמד על הפרק נושא חינוך הכשר, ושאלוהו: כאשר נזקקים לשתות מים יש להקפיד שיהיו נקיים, ברם כאשר משתוללת שריפה וזקוקים לכבותה אין מקפידים אם המים נקיים הם אם לאו, הוא הדין כאשר משתוללת אש ההתבוללות וכו', מה מקום להקפיד על חינוך הכשר וכו'? – השיב על-כך כב' קדושת מו"ח אדמו"ר: המשל הינו נכון, אך אינו נוגע לעניין – משום שהדברים היו נכונים אילו מדובר היה במים; אך כשמדובר בנפט, לא יתכן לכבות עמו שריפה למרות שהוא נוזל (וניתן להוריקו מכלי לכלי בדיוק כמו מים) משום שהוא יגביר את השריפה!

כך גם כשמדובר בחילול שבת: כך לא יוכלו להרוויח כסף וכו'; ואדרבה: כסף שקשור בחילול שבת-קודש "מאבד" וגורר עמו גם ממון כשר [ראה שבת לג, א]. ואכן נוכחו בפועל בהתאם לכל החישובים (לא חישובים רוחניים אלא חשבונות שנערכו על הנייר) – כמה מאות, אלפים ובליוני לירות ירדו לטמיון על ידי הצי הישראלי!...

ואז – כמו עתה – נשאלה השאלה:

כיצד יתכן שיראים ושלמים אינם שמים לב לכך [=מעצמם; ויש לעוררם]? הרי הטעם הפשוט לכך שבעבר, כולל דורות האחרונים, לא היתה בדרך כלל, מציאות שתהיה ספינה בבעלות-יהודית, רב חובל ומלחים ("סי-מען") מבני-ישראל; היה זה דבר נדיר שיהודי יהיה בעל הספינה [ואז יש צורך ב"שטר מכירה" וכו' לאופן ההפעלה, על פי הלכה וכו' במקרים מסויימים],

אך בימינו באוניה שבבעלות יהודית, רב החובל והמלחים מבני ישראל הם שעליהם מוטל החובה לבצע מלאכות הכרוכות בחילול שבת-קודש – אין ברירה, איפוא, אלא אם כן יעצרו את הספינה למשך יום השבת, וכפי שאמרתי אז שלא יתכן שספינה תיסע שבוע ימים ולא תעבור דרך איזה נמל, ובמיוחד שישנם איים בדרך וכו', ואז תעגון הספינה במשך השבת!...

שמירת שבת כלי לפרנסה

ונסיים בקטע ממענה בכתב-יד-קודש הרבי לאיש פרטי דווקא (צילומו בתשורה (חאנין) כט כסלו תשס"ג עמ' 76):

מובן שצריך להיות הסתדרותו בפרנסה מתאימה (וכפשוט בשמירת שבת ויום-טוב, שזוהי הדרך לקבלת ברכות השם שישתמשו בהממון לענינים טובים ובריאים וכו')..

בקטע נוסף שציין הרבי על גבי מכתבו של מישהו ששאל אודות טיפול רפואי לדודו בערב שבת קודש (צילומו בתשורה הנ"ל עמ' 101) נאמר:

האומנם לא ידוע לו שישנה שיחה ומכ' [=ומכתבים] ומרבנים וכו' – ע"ד [=על דבר] ג' ימים
לפני ש"ק??!

הכוונה ככל הנראה ל: 1) שיחת הרבי. 2) מכתבי הרבי – אחד מהם צוטט לעיל. 3) ו[=מאמרים תורניים] מרבנים וכו' – כנ"ל.

 ממעייני החסידות

פרשת ויקהל-פקודי

ששת ימים תֵּעָשה מלאכה (לה,ב)

ציווי זה נאמר למחרת יום הכיפורים (רש"י ריש פרשתנו)

מה הקשר בין מחרת יום-הכיפורים ל"ששת ימים תיעשה מלאכה"?

אלא ביום הכיפורים אמר הקב"ה למשה "סלחתי כדבריך", שנתכפר לישראל חטא העגל; ו"ששת ימים תיעשה מלאכה" הוא סדר התיקון לחטא העגל, וכדלהלן:

על חטא עבודה-זרה אומר הרמב"ם (ריש הלכות עבודה-זרה), שהוא נובע מכך שבני-האדם טעו והחשיבו את הכוכבים והמזלות – אשר דרכם עוברת ההשפעה העליונה – למציאות עצמאית והשתחוו להם. הם סגדו ל'ממוצע', בשעה שאינו אלא ממלא תפקיד – כגרזן ביד החוצב בו.

תורת החסידות מסבירה שבצורה 'דקה' יותר עצם ההתמסרות וריבוי ההשתדלויות והתחבולות בעסקים – גם הם מעין עבודה-זרה ח"ו, משום שהאמת היא כי "ברכת ה' היא תעשיר", וכל השקעת השכל והתחבולות מתוך מחשבה שכך יתעשר יותר – כמוה כהשתחוויה (הרכנת הראש) ל'ממוצע'.

רק התנהגות של "ששת ימים תיעשה מלאכה", היינו ללא השקעת ראשו ורובו וללא התעסקות יתר – היא העוקרת ומבטלת את שורש החטא של עבודה-זרה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 190-187)

וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' (לה,ב)

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת – כנגד מי?... כנגד עבודות המשכן (שבת מט)

הדבר אומר דרשני: מה הקשר בין עבודות המשכן לאיסורי מלאכה ביום השבת?

ההסבר: ל"ט אבות המלאכות קשורים לצורכי האדם הכלליים – מזון, לבוש ובית. העבודה במשך ימי החול היא ה'בירור' והזיכוך של הדברים האלה, אך בשבת המלאכות האלה אסורות. יום זה לא ניתן לעבודת הבירורים (בשבת – 'בורר' אסור), אלא להעלות את כל מה שכבר נתברר בששת ימי המעשה.

אך לפי זה קשה כיצד מותר לאכול בשבת, והלוא גם אכילה היא 'בירור'?

שאלה זו שאל כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' את זקנו אדמו"ר הזקן ימים אחדים לפני הסתלקותו, וזאת היתה תשובתו:

דברי אוכל המותרים באכילה שורשם ב'קליפת נוגה', שיש בה תערובת טוב ורע. בששת ימי החול הטוב והרע מעורבים ועבודת האדם היא להפריד את הטוב מהרע. אך בשבת אין צורך בכך, כי מערב שבת נפרד הטוב מהרע, ובבוא יום השבת כל המאכל נעשה רק טוב, ולכן אין צורך ב'בירור'. בשבת כוונת האכילה היא אך ורק להעלאת הטוב לדרגה נעלית יותר בטוב עצמו.

(דרך-מצוותיך דף צב-צג)

חח ונזם וטבעת וכומז (לה,כב)

האבן עזרא מפרש: חח – באוזן; נזם – באף; טבעת – באצבע; וכומז – בזרוע.

מכאן אנו למדים כיצד הורים צריכים לחנך את ילדיהם:

חח (באוזן) – על ההורים להאזין להוראת התורה ולדברי גדולי-ישראל בכל הקשור לחינוך הילדים. כמו-כן מוטלת חובה על ההורים להקשיב היטב לשיחות שהילדים מנהלים עם חבריהם ובינם לבין עצמם, כדי להדריכם בדרך הנכונה.

נזם (באף) – להורים צריך שיהיה 'חוש ריח' מפותח, כדי להבחין אם החברים שעמם ילדיהם מתחברים הם אכן טובים ומחונכים כדבעי.

טבעת (באצבע) – ההורים מחויבים להורות ולהראות ב'אצבע' לילדיהם את הדרך הישרה העולה בית א-ל, ולהסביר להם בדרכי נועם את הטוב והתועלת הצפונים בהליכה בדרך הישרה, וכן את הנזק העלול לבוא בדרך ההפכית.

כומז (בזרוע) – לצד ההסבר בדרכי נועם, על ההורים לפעול בתוקף ובהקפדה בחינוך ילדיהם. לא רק כשהילד אינו ממושמע, אלא אף כשהילד מציית – עליו לחוש שיש עליו שמירה קפדנית של הוריו בכל הנוגע לחינוכו.

(לקוטי דיבורים כרך ג, עמ' תקעג-תקעד)

וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים (לה,כו)

טוו את העזים: היא היתה אומנות יתירה, שמעל-גבי העיזים טווין אותן (רש"י)

הנשים לא נצטוו לעשות את הטוויה על-גבי העיזים, אלא נתעוררו לכך מצד עצמן. הנשים הבינו שאם זכו לכישרון מיוחד זה מאת ה', מטרת הדבר היא – המשכן.

מכאן הוראה, שכאשר הקב"ה מעניק לאדם חושים וכישרונות מיוחדים, עליו לנצלם לעבודת ה' – לעשות מהעולם משכן ו'דירה' לה' יתברך.

(לקוטי שיחות, כרך טז, עמ' 456)

ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת (לח,ח)

אמר רבנו הזקן: בתרומות המשכן היו זהב כסף ונחשת, ולא היה דבר מבריק חוץ מהמראות הצובאות, שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו מפורטים בסוף כל כלי המשכן, אך שימושם בראש כל עבודות המשכן, כי "נעוץ תחילתן בסופן".

(היום-יום ט"ז אדר-א)

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה... ויביאו את המשכן אל משה (לט,לב-לג)

שלא היו יכולים להקימו... ומשה העמידו (רש"י)

שני פסוקים אלו מלמדים אותנו כיצד יכול האדם להגיע לתכלית שלמותו בהקמת ה'משכן' הפרטי להשם יתברך.

בבניין המשכן הגשמי נדרשו בני-ישראל לעשותו תחילה עם כל פרטיו ("ככל אשר ציווה ה'"), אך עדיין לא ניתנה להם הרשות להקימו, ורק כשהביאוהו אל משה הוקם המשכן.

כך גם בעבודת האדם לבוראו: בתחילה על האדם לעבוד את עבודתו ככל יכולתו וּלְמַצוֹת את כל אפשרויותיו, אך עדיין אין זה מספיק להשראת השכינה ב'בית-מקדשו' הפרטי. עליו להביא את מלאכת עבודתו ולהתקשר אל ה'משה' שבדור ("אתפשטותא דמשה בכל דרא"), אשר מחבר את בני-ישראל לאביהם שבשמים ("אנכי עומד בין ה' וביניכם"), ורק אז יוכל ה'משכן' הפרטי לקום ולהתקיים.

(לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 172)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' לשבת זו יש לזכור לקרוא את שלושת ההפטרות – של פרשת 'ויקהל' ('וישלח המלך שלמה') של פרשת 'פקודי' ('ותשלם כל המלאכה') ושל פרשת פרה ('ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי'), כמנהגנו. והנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו יקראו את הפטרות 'ויקהל' ו'פקודי' בעש"ק אחה"צ, ובש"ק לפני תפילת שחרית, לאחר קריאת ה'שביעי' שוב, יקראו את ההפטרה דפרשת 'פרה'.

שבת-קודש, פרשת ויקהל-פקודי / פרה
כ"ג באדר – מברכים החודש ניסן

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור1. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה2.

רצוי להכין קודם התפילה את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת פרה (המהודר ביותר שבבית-הכנסת3), כדי למנוע טירחא דציבורא4.

מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד אחר הקריאה בו)5, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'פרה', בפרשת חוקת: "וידבר... תטמא עד הערב" (במדבר יט,א-כב).

אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת פרה, ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר. את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי" (יחזקאל לו,טז-לו)6.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת – קורא אחריה הפטרת פרשת פרה, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה7.

המולד: שבת קודש, בשעה 12:43 בצהריים ו-3 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש ניסן ביום השבת-קודש.

אין אומרים 'אב הרחמים'. התוועדות בבית-הכנסת.

יום שישי
כ"ט באדר – ערב ראש-חודש

את מטבעות הצדקה (שנותנים לקופות קודם או אחרי התפילות) מחלקים בערב-ראש-חודש לצדקות שונות8.

יש-אומרים שמי שיש לו יארצייט במשך חודש ניסן, יעלה היום לבית העלמין9.

_________________________

1)    רגילים לומר זאת בחליפה וכובע, והנשואים בחגירת אבנט (כפי שנהג הרבי וכל הציבור עמו, למרות שכהוראה לרבים נמסר "בחגירת אבנט" רק על תהילים דהו"ר, ס' המנהגים עמ' 68). ולכאורה יש לנהוג כן גם אם משלימים זאת אחר-כך.

2)    ספר המנהגים עמ' 30.

3)    עיין בשו"ע הב"י סי' תרפ"ה ס"ז ונו"כ. משמעות לשון אדה"ז סי' רפב סט"ז היא, שרק פרשת זכור היא מן התורה, ומאידך ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 466 (מוגה) מביא הרבי (רק) משו"ע הב"י הנ"ל (בשם י"א) ומקורותיו, שגם פרשת פרה היא מן התורה, ועיי"ש בהערות.

4)    לוח 'דבר בעתו'.

5)    שערי-אפרים שער י' סי"ב. וראה בזה בגיליון תשס"א ב'לוח השבוע' הע' 14.

6)    לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33. בהפטרת ש"פ פרה תשח"י אמר הרבי "בהקדשי בכם לעיניכם" [כנוסח הדפוסים, וכן הוא בחומש 'תורה תמימה' בפנים] וגם "לעיניהם" כדעת המנחת-שי [שהובאה שם בהערה. וכן הנוסח אצל קורן, ברויאר ואיש מצליח] (מיומנו של אחד הת', מקדש מלך ח"ד עמ' תקג).

7)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

8)    ספר המנהגים, מנהגי שמחות, עמ' 77.

9)    מנהגי העולם בזה הובאו בס' נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק פג ס"ח-ט, ובילקוט יוסף הל' ביקור חולים ואבילות (תשס"ד) עמ' תרל, ורבים מקילין (בלא בכי והספד, כמובן). אבל י"א שהרבי הורה עבור הרבנית קרסיק ע"ה מת"א (הרב נפטר ביום ה' ניסן תש"כ) שאין עולים כלל לבית החיים בחודש ניסן (אף שלקברי צדיקים עלה גם הרבי עצמו). וע"ע.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)