נקישות קלות נשמעו על דלת חדרו של רבי כלפון משה הכוהן, אב בית הדין של ג'רבה שבתוניסיה. "יבוא", ענה הצדיק.
אישה צעירה הדפה את הדלת ונכנסה אל החדר. "סבא", קראה לעבר רבי כלפון. פני הצדיק אורו. "השלום לך, נכדתי היקרה?", שיגר לעברה חיוך חם.
דמעות עלו בעיני האישה. "סבא", אמרה בקול בוכים, "באתי הפעם לבקש את ברכתך".
בדקות הבאות גוללה הנכדה את מסכת הייסורים שחוותה בכל לידותיה עד כה. קללת "בצער תלדי בנים" התקיימה בה במלוא תוקפה. נוסף על הסבל שהיה כרוך בלידה עצמה, הייתה כל לידה מסכנת את בריאותה, ולא אחת מצאה עצמה על ערש דוויי בסכנת נפשות ממשית.
פניו של הסב התעננו למשמע דבריה של הנכדה, וליבו נחמץ בקרבו.
"אנא, סבי הקדוש", המשיכה הנכדה והתחננה, "כבר נגדשה הסאה ואיני מסוגלת עוד לשאת את הקושי. הלוא מפורסם אתה במופתים הרבים שאתה מחולל, ורבים-רבים נושעים על-ידך. ברכני, סבא, וכתוב לי קמע שיבטיח כי מכאן ולהבא לא אדע מכאוב, ואזכה ללדת ילדים בקלות ובבטחה".
נאנח רבי כלפון ומשך בכתפיו. "קמעות?!", אמר. "מה אעשה לך, נכדתי, והלוא מימיי לא התעסקתי בקמעות".
התנגדותו של רבי כלפון לקמעות הייתה מן המפורסמות. "רק מי שבקי ברזי תורת הסוד רשאי לכתוב קמעות", נהג לומר, ונמנע בשיטתיות מלכתוב קמעות למבקשי ברכתו.
"אוכל לברכך בברכת כוהנים", ניסה לפייס את נכדתו, אך זו מיאנה להתפשר. "אנא, סבא", פרצה בבכי, "בבקשה כתוב לי קמע. רק כשאשא אותו עמי אחוש בטוחה".
בסופו של דבר נכמרו רחמיו של רבי כלפון, שהיה בעל לב רגיש במיוחד, והוא חש שאינו מסוגל לאכזב את נכדתו. הוא נטל פיסת נייר קטנה, טבל את הקולמוס בדיו וכתב כמה מילים על הפתק. כשסיים, גלגל את הנייר, קשרו בחוט והושיטו לנכדתו. "הרי לך קמע כבקשתך", אמר.
נהרה עלתה על פניה למודות הסבל של האישה. ביד רועדת אספה את הנייר והחזיקה בו בהתרגשות. היא תחבה אותו בשרשרת שענדה על צווארה ומכאן והלאה נשאה אותו עליה בכל עת.
הזמן חלף והאישה כרעה ללדת. באורח פלא הייתה הלידה תקינה וחלקה. גם ההריונות הבאים התנהלו על מי מנוחות, ולא דמו במאומה ללידות הראשונות. השמועה על הקמע הפלאי נפוצה בכל העיר. נשים רבות החלו לבקש מהאישה להשאיל להן את הקמע, ועד מהרה החלו להישמע סיפורי ניסים שחולל הקמע.
לא עבר זמן רב והתברר שהקמע יעיל לא רק בעבור יולדות, אלא גם לכל חולי וצרה. הנכדה שמרה על הקמע מכל משמר, ונשאה אותו עמה לכל מקום. מעת לעת הייתה משאילה את הקמע לשבוע אחד בלבד, ולאחר מכן היה השואל מחזירו לבעליו.
יום אחד החליטו בני משפחת הנכדה לפתוח את הקמע ולחשוף בפעם הראשונה את מה שכתוב בו. בחרדת קודש פתחו את קפלי הנייר, בטוחים שימצאו בו צירופי שמות של מלאכים ושרפים.
מה רבה הייתה התדהמה כשלנגד עיניהם הופיעו פסוקי ברכת כוהנים: "יברכך השם וישמרך, יאר ה' פניך אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". לא קבלה מעשית ולא סודות טמירים, לא מלאכים ולא שרפים...
נזכרה הנכדה במילותיו של סבה, ואלו הדהדו במוחה וקיבלו לפתע משנה תוקף: "יכול אני לברכך בברכת כוהנים", אמר לה כשהתחננה לקמע. ובכן, קיבלה את ברכת הכוהנים בתוך הקמע...
עשרות שנים חלפו. רבי שמואל עידאן, מנהל ישיבת 'כיסא רחמים' בבני-ברק, ביקש להוציא לאור בפעם השלישית את הספר 'ברית כהונה' שחיבר רבי כלפון. אולם מצוקה כספית חריפה לא אפשרה לו להגשים את הרעיון.
אחד ממכריו המליץ לפניו לנסוע לחיפה ולפגוש יהודי אמיד. "ודאי האיש הזה יוכל לסייע לך ולתרום ביד רחבה בעבור הוצאת הספר", אמר לו.
קם רבי שמואל ונסע לחיפה. ואכן, מארחו היה יהודי בעל לב חם ואוזן קשבת. השניים שוחחו שיחת היכרות, ולאחר מכן העלה רבי שמואל את מטרת בואו.
למשמע הדברים הרצינו פניו של המארח. בלי אומר ודברים קם ממקומו, ספר מאה לירות והעניק אותן לרבי שמואל.
זה היה סכום גבוה באותם ימים, ורבי שמואל לא יכול היה שלא להשתאות לנוכח התרומה הגבוהה והמיָדית. ליבו אמר לו שיש דברים בגו. לאחר שבירך את הנדיב והודה לו בכל פה, התעניין בעדינות לפשר הנדבה הנכבדה.
"בעבר", הרצינו פניו של האיש, "סבלתי רבות מהתקפי אפילפסייה. הגיעו הדברים לידי כך שלא הייתי יכול לצאת מהבית. יום אחד שמעתי על הקמע הפלאי של רבי כלפון, ולאחר מאמצים רבים השגתי אותו. וראה זה פלא: מהרגע שנשאתי אותו עליי נעלמו ההתקפים. בחלוף שבוע דרשו ממני להשיב את הקמע, אולם הצלחתי לבקש עוד ארכה ואחריה עוד אחת, עד שהמחלה נעלמה כליל! כעת מבין אתה מדוע קפצתי על ההזדמנות להשיב לרבי כלפון כגמולו הטוב ולתרום למען הפצת תורתו הקדושה? הרי אדם קדוש זה הושיע אותי והציל את חיי!".
הקמע הוסיף לנדוד ועמו סיפורי הניסים. במרוצת השנים נעלם ועקבותיו אבדו.
(על-פי 'עמוד ההוראה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
