הסיבה הכללית לשמחה הגדולה של שמחת בית השואבה * מהו הטעם שרק "חסידים ואנשי מעשה וכו'" רוקדים? ומדוע מספרת זאת המשנה דווקא לאחר פירוט האופן בו היו מדליקים את המנורות? * תופעה מופלאה בטיפוס הצעירים להדליק ולהאיר את ירושלים וכל חצרותיה * ומה ניתן ללמוד לימינו בזמן הגלות, מגבורתם של פרחי-הכהונה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אודות שמחת בית השואבה – שפרטי ענייניה מסופרים ומתוארים בדברי חז"ל, החל מהמשנה, ולאחרי זה בתוספתא, בגמרא וכו', ועד לפסק-דין ברמב"ם (שהוא הפוסק גם בנוגע לעניינים השייכים לזמן שבית המקדש קיים, לא כהטור ושולחן-ערוך שפוסקים רק בנוגע לעניינים השייכים בזמן הזה) – שנינו1: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין . . ואומרים . . דברי שירות ותשבחות".
והובא להלכה ברמב"ם2: "לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין . . אבל שאר כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".
אמנם, כל זה הוא בנוגע לשמחת בית השואבה עצמה (הריקוד ואמירת דברי שירות ותשבחות); ונוסף לזה ישנו ענין שהוא היסוד והסיבה לשמחת בית השואבה.
ובהקדמה:
הסיבה הכללית לשמחת בית השואבה מובנת מתוכן ה"שירות ותשבחות" שנאמרו בה – כדברי התוספתא3 שהובאו בגמרא4: "תנו רבנן יש מהן אומרים (היינו תושבחתא דמתני' שמשבחין להקב"ה על כך) אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו (שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנותנו), אלו חסידים (כל חסיד הוי חסיד מעיקרו) ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו, אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו" – שמזה מובן שסיבת שמחת בית השואבה קשורה עם ענין התשובה.
כלומר: כיון שחג הסוכות נקרא בכתוב5 "יום הראשון", להיותו "ראשון לחשבון עונות"6 לאחר הסליחה של יום הכיפורים (שהרי "מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות"7) – חוזרים ומדגישים – לכל לראש – גודל עניין שלילת החטא: "אשרי מי שלא חטא"; וביחד עם זה, גודל מעלת התשובה ושייכותה לכל אחד ואחד מישראל (שלמרות גודל מעלת התשובה, שבכוחה וביכולתה לתקן גם עבירות גרועות וחמורות ביותר, יכול כל אחד ואחד מישראל להגיע לזה): "מי שחטא ישוב וימחול לו", שגם אם זה כבר אבוד ("ס'איז שוין פאַרפאַלן"), שכבר חטא – יש לו דרך פתוחה לעשות תשובה.
וזוהי הסיבה שבגללה "מרקדין . . ואומרים . . דברי שירות ותשבחות" בשמחת בית השואבה.
אלא שזוהי הסיבה הכללית, ונוסף לזה ישנה סיבה קרובה יותר לשמחת בית השואבה, כדלקמן.
ב. לאחרי הפתיחה "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" – מספרת המשנה1:
"מנורות . . היו שם . . ספלים . . בראשיהם (בראש כל מנורה ומנורה) . . סולמות לכל אחד ואחד . . ילדים (בחורים) מפרחי כהונה (עולים כל אחד בסולמו) ובידיהם כדים (כדי שמן) של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין (קורעין לעשות פתילות) ובהן היו מדליקין. ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה".
ובגמרא שם8:
"סולמות כו', תנא גובהה של מנורה חמשים אמה". ולגובה כזה היו עולים אותם ילדים – על ידי הסולמות – "ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג שהם כולם מאה ועשרים לוג", "והן משובחין (בכוחם) היו (בדבר זה) יותר מבנה של מרתא בת בייתוס (כהן היה) . . שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך (בכבש) עקב בצד גודל", כי, "התם כבש ומרובע ולא זקיף, הכא סולמות וזקיף טובא".
"ולא היתה חצר בירושלים כו', תנא, אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה".
ולאחרי שהמשנה מתארת פרטי העניינים הקשורים עם "אור בית השואבה" – ממשיכה המשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין . . ואומרים . . דברי שירות ותשבחות".
כלומר: כאשר חסידים ואנשי מעשה, גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו', היו רואים את כחם של הילדים, שמבלי להתיירא מטפסים ומעפילים הם ("זיי קריכן און קלעטערן") לגובה של חמישים אמה, כשהם נושאים בידיהם כדי שמן של שלושים לוג, וממלאים את הספלים שבראשי המנורות, ומדליקים אור גדול שמאיר את כל העיר – היתה נעשית מזה שמחה גדולה ביותר, עד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
ג. ומזה למדים גם בנוגע לימינו אלה9:
ובהקדמה – שפרטי העניינים של שמחת בית השואבה שבבית-המקדש שייכים גם בזמן הגלות10, כמדובר לעיל11 שהחורבן שנעשה על ידי גוים אינו אלא בנוגע לגשמיות העניינים, אבל בנוגע לרוחניות והפנימיות שלהם – אין לגוי שום שליטה, כך שבכל זמן ובכל מקום יש ליהודי בעלות גמורה עליהם, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו12: "רק גופותינו ניתנו בגלות . . אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות", ובמילא, ישנם בשלימות כל העניינים השייכים לבית המקדש – ברוחניות – כל זמן שרצונו של יהודי שעניינים אלה יהיו אצלו בשלימות.
ובנוגע לענייננו – שמחת בית השואבה כתוצאה מפעולתם של הילדים בהדלקת אור בית השואבה:
השמחה בפועל (ריקודים ואמירת שירות ותשבחות) יכולה להיות רק אצל "חסידים ואנשי מעשה", "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו'", אלה שכבר עבדו עבודתם ויכולים לישב לנוח; מה שאין כן הצעירים, שנמצאים באמצע עבודת המלחמה, ולכן אפילו זמן לריקודים אין להם...
אבל אף על פי כן, צריכים לדעת, שהאפשרות לשמחה גדולה, ש"חסידים ואנשי מעשה, גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו'" יוכלו לשמוח ולרקוד – תלויה בפעולתם של "ילדים מפרחי כהונה" להאיר בכל גבול ישראל:
כאשר רואים "ילדים מפרחי כהונה" – הנוער שמתחנך בד' אמות של תורה, לילך בדרך ה', דרך התורה והמצוה – שיודעים שתפקידם להאיר בכל גבול ישראל, ומראים כוחם שלצורך מטרה זו אינם מתייראים לטפס ולהעפיל על גבי סולמות זקופים לגובה חמישים אמה תוך כדי נשיאת משא כבד,
והם בעצמם – מבלי לסמוך על מישהו אחר – יוצקים את השמן ומדליקים בפתילות שנעשו מבגדי כהונה, בגדי קודש ("מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן"),
– ולהעיר, שהפתילות נעשו אמנם מבגדי כהונה ישנים, "מבלאי" דווקא, אבל הדלקתם היתה על ידי "ילדים מפרחי כהונה" דווקא –
ומזה נעשה אור גדול שמאיר את חשכת הלילה בכל עיר של בני ישראל, ולא רק בתוך הבתים, אלא גם בחצר שמבחוץ ("לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה"),
או אז נעשית שמחה גדולה אצל חסידים ואנשי מעשה גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות – שרוקדים ואומרים שירות ותשבחות להקב"ה, שזכו לראות פרי טוב בעמלם, שגידלו וחינכו דור צעיר, שבכוחו וביכולתו להאיר – על ידי שמן ופתילות שנלקחים מבית המקדש – בכל גבול ישראל.
ד. וענין זה מהוה לימוד והוראה בנוגע לתפקידו של כל אחד ואחד מהצעירים, "ילדים מפרחי כהונה", בכל זמן ובכל מקום:
מבלי הבט על כך שעדיין לא סיים את המלחמה בעבודתו בעצמו, ויש לו עוד מה לתקן, ויתכן גם שבכמה עניינים נמצא הוא בתחילת העבודה – צריך לידע שנוסף על היותו איש פרטי שצריך לנהל את מלחמתו הפרטית ולהאיר את ד' אמותיו הפרטיים, הרי כל יהודי הוא גם איש כללי, שיש לו התחייבות כלפי כל בני ישראל, ובמילא כלפי הבריאה כולה,
ולכן, בד בבד עם היגיעה בעבודה עם עצמו שיהיה כדבעי למהוי, עליו לטפס למקום גבוה, ולקחת עמו שמן קדוש ופתילות קדושות ולהדליקם,
ו"הקב"ה עוזרו"13 שיוכל להאיר בכל ירושלים עיר הקודש – בכל הסביבה כולה, שעושה ממנה ירושלים עיר הקודש, על ידי ירושלים עיר הקודש שבנפשו – ולא רק בבית פנימה, אלא גם בחצר שמבחוץ, כך שכל העובר ברחוב יכיר שבמקום זה פעל יהודי להאיר את חלקו בעולם.
וענין זה פועל שמחה גדולה, כאמור, "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
ה. ויהי רצון שכל אחד ואחד מאתנו לא ישכח אודות תפקיד זה – תפקיד המוטל על כל אחד ואחד מהצעירים, "אין יוצא".
ולהוסיף, שאף אחד אינו יכול לפטור את עצמו מכך, שכן, מבלי הבט על גילו המבוגר ("ווי אַלט ער זאָל ניט זיין"), ישנם פרטים שבהם הוא "צעיר", להיותו עדיין בתחילת העבודה, ובמילא, צריך לידע שבד בבד עם עבודתו עם עצמו עליו לחשוב גם על כלל ישראל, ולכן מוכרח הוא לילך לעבוד ולהאיר בעולם.
ואין הדבר תלוי אלא ברצונו, ואז – כשירצה – ייתן לו השם יתברך כוח והצלחה להאיר בפועל, ולהמשיך שמחה בכל ישראל.
(מהתוועדות ג' חול-המועד סוכות, ה'תשי"ד. תורת מנחם כרך י, עמ' 43-47, בלתי מוגה)
_______________________
1) סוכה נא, סע"א ואילך (במשנה).
2) הל' לולב פ"ח הי"ד.
3) סוכה פ"ד ה"ב.
4) סוכה נג, רע"א (ובפרש"י).
5) אמור כג, מ.
6) תנחומא אמור כב.
7) ויק"ר פ"ל, ז.
8) סוכה נב, ב ואילך (ובפרש"י).
9) ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1365 ואילך.
10) ראה גם שיחת יום ב' דחג הסוכות בתחלתה (לעיל ע' 29 ואילך).
11) שיחת ז' תשרי ס"ג (לעיל ס"ע 15 ואילך).
12) סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.
13) ראה סוכה נב, רע"ב. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
