אם תופסת את האדם קרירות בשעת התפילה, עליו להפסיק ולהתחיל סדר חדש בעבודת ה' * גם לאחר התבוננות יש לקלף, לדרוך ולסחוט, כדי לגלות את הפנימיות * הדרך לבית יהודי ראוי – לשתף את האישה והבנות בעניינים שבהם מתבוננים * ומה היה דבר ה"מסירה" על אבי הרבי, הרה"ק ר' לוי יצחק שניאורסהן ע"ה, בעל הילולת כ' מנחם-אב * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בניגוד לעניין הגלות שהכתוב מתאר בלשון "מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" – נאמר בכתוב בנוגע לארץ טובה ורחבה: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"1, שפרטים אלו הם כנגד פרטי העניינים ד"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים".
ב. כאמור לעיל2, הנה עקרב הוא גרוע יותר מנחש ושרף, כיוון שקרירות – תכונתו של עקרב – מורה על העדר החיות.
ויובן על-פי מאמר הבעל שם טוב, במענה על הטענה שטענו על חסידים שבאמצע התפלה מתנענעים3 ("זיי וואַרפן זיך") ועושים תנועות עם הידיים ושאר האברים, בה בשעה שבעת התפלה צריך להיות בביטול כעומד לפני המלך, "כעבדא קמי מריה"4 – והשיב הבעל שם טוב5 על-פי משל לאדם שטובע בנהר ועושה תנועות שונות כדי להציל את עצמו, הנה גם אם העומד על שפת הנהר חושב שמוטב היה לטובע בנהר לעשות תנועות אחרות כדי להינצל, מכל מקום, לא יהיו לו קושיות על הטובע בנהר, שכן, בהיותו במעמד ומצב של טביעה בנהר, הרי זה נוגע ביותר בעצם נפשו, ובשעת מעשה אינו יכול לחשב בדיוק איזה תנועות כדאי לו לעשות...
וכמו כן כאשר יהודי עומד להתפלל, ומתבונן שהקב"ה הוא "מקור מים חיים"6, וכל הפורש ממנו הרי זה כמשל הדגים שבים שכאשר פורשים מן הים מיד מתים (כדאיתא בגמרא7) – הרי כיוון שעניין זה נוגע בעצם נקודת נפשו, כמדובר במאמר8 בעניין "בכל מאדך"9, אינו יכול בשעת מעשה לעמוד בקרירות ולהגביל את תנועותיו כו'; ואם בשעת מעשה נשאר בקרירות, ויכול להבחין ("פאַנאַנדער-קלייבן") בשכלו ולהגביל את תנועותיו – הרי זה ראיה שעדיין חסר אצלו עניין "בכל מאדך", ואולי חסר לו עוד משהו לפני "בכל מאדך"...
כאשר עומדים בתנועה של קרירות השכל, הרי זה הוראה על העדר החיות, כנ"ל שקרירות היא העדר החיות. וכדברי אדמו"ר הזקן10 אודות המחונכים שלו: "זוטרא דבכו מחיה מתים"11, שיש בכוחם להחיות גם את השכל, אף שמצד קרירות השכל הרי הוא בבחינת "מת"12.
ג. על-פי זה13 יובן14 מה שכתוב בגמרא15: "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, עקרב כרוך על עקבו יפסיק".
כאשר יהודי עומד בתפלה, ולפתע אוחזת בו ("מיטאַמאָל נעמט אים אָן") חמימות של העולם, "נחש כרוך על עקבו" – הנה הגם שאין זה כפי הרצוי, מכל מקום, "לא יפסיק", אין לו להפסיק מתפלתו, כי אם להמשיך להתפלל. סוף-כל-סוף, כיוון שיש בו חיות, יהפוך את החיות וההתלהבות לקדושה.
אבל כאשר עומד בתפלתו ואוחזת בו ("עס כאַפּט אים אָן") קרירות, "עקרב כרוך על עקבו", עקרב שארסו קר – הנה הגם שזהו רק על עקבו, היינו שהקרירות לא פעלה במוחו ולבו, אלא רק בעקביים, מכל מקום, יפסיק מתפלתו. כי, אם באמצע התפלה אוחזת בו קרירות, העדר החיות, הרי זו ראיה שכל סדר העבודה שלו אינו כדבעי, ולכן עליו להפסיק מסדר עבודה זה, ולפתוח בסדר עבודה חדש – עבודה מתוך חיות והתלהבות, שבאה על-ידי לימוד פנימיות התורה, "אילנא דחייא"16.
ד. כאשר הפסוק מדבר אודות "ארץ טובה ורחבה" – אזי ההתחלה היא "ארץ חיטה ושעורה", והיינו, שכדי שיוכלו להיכנס לארץ טובה ורחבה, אזי השליבה הראשונה היא עניין הפירות, שהכוונה בזה לעניין ההתבוננות, ובזה גופא ישנם ב' עניינים: חיטה ושעורה, שהם ב' אופני התבוננות.
והעניין בזה:
החילוק בין חיטה לשעורה הוא – ש"חיטה" היא מאכל אדם, ו"שעורה" היא מאכל בהמה, כדאיתא בגמרא במסכת פסחים17.
וענינו באדם – ש"חיטה" שייכת לנפש האלקית שנקראת "אדם", על שם "אדמה לעליון"18, ו"שעורה" שייכת לנפש הבהמית שנקראת "בהמה" (כולל גם כפי שנפש הבהמית משפעת על שכל האנושי).
ובהתאם לכך יש צורך בב' אופני התבוננות – התבוננות ששייכת לנפש האלקית, והתבוננות ששייכת לנפש הבהמית:
ההתבוננות ששייכת לנפש האלקית היא ההתבוננות בגדולת ורוממות האין-סוף, שהתבוננות זו מעוררת את נפש האלקית; וההתבוננות ששייכת לנפש הבהמית היא ההתבוננות בדרגת האלקות השייכת ונוגעת אליו (דווקא), שהתבוננות זו מעוררת את נפש הבהמית.
ובפרטיות יש כמה מדריגות בהתבוננות השייכת לנפש הבהמית: יראת העונש, יראת חטא, ועד לבחינת "לאהבה את הוי' אלקיך גו' כי הוא חייך"19, דהיינו "לאהבה כו' משום כי הוא חייך"20, והיינו, שאהבתו לאלקות היא בגלל שמסביר לעצמו שאלקות הוא חייו כו' – שכל זה הוא בנוגע לעצמו. ובכללות הרי זה אופן העבודה "על מנת לקבל פרס"21.
ויש להביא דוגמא להתבוננות השייכת לנפש הבהמית – בחינת שעורה:
יש להתבונן בכך שהפרנסה לא באה על-ידי תחבולות והתחכמות22, שהרי רואה שישנם חכמים גדולים שעושים כל מיני תחבולות ואף-על-פי-כן אינם מצליחים, ולאידך גיסא, ישנם כאלה שאינם פקחים במיוחד ("ניט קיין פאַרשפּיצטע"), ואף-על-פי-כן מצליחים. וכמו כן רואה בעצמו, שלפעמים מסתובב ימים שלמים עם כל מיני תחבולות ללא הועיל, ולפעמים קורה שללא תחבולות, וללא עשייה כלל, באים אליו – הוא אפילו לא צריך ללכת, אלא באים אליו – בהצעה מסחרית שנוחלת הצלחה.
ואם כן, רואים בעליל שלא ההתחכמות מביאה את הפרנסה, אלא ישנו בורא עולם ומנהיגו, ובו תלויה פרנסתו.
ה. החילוק שבין ב' אופני ההתבוננות ד"חיטה" ו"שעורה" הוא:
ההתבוננות בבחינת "חיטה" – כיוון שמדובר אודות גדלות ורוממות האין-סוף, הרי זה עניין של בלי גבול. ואילו ההתבוננות דבחינת "שעורה" – כיוון שזהו עניין הקשור עם האדם, הרי זה בהגבלה, ולכן נקרא בשם "שעורה", מלשון שיעור (ומדה)23.
ו. והנה, כשם שבנוגע לחיטה ושעורה כפשוטם, יש צורך בפעולתה של עקרת-הבית, שהיא מכינה את החיטה ושעורה שיהיו ראויים לאכילה24 – כן הוא גם בנוגע לחיטה ושעורה ברוחניות:
בכדי שההתבוננות דבחינת חיטה ושעורה תפעל פעולתה, להיות "תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם גו'", שעל-ידי זה "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו'"25 – יש לשתף בכך את עקרת-הבית, והיינו, שלא די בכך שהבעל בעצמו מבין זאת, אלא עליו להסביר גם לאשה כל הנ"ל, הן ההתבוננות דבחינת חיטה והן ההתבוננות דבחינת שעורה.
וזהו הטעם לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר השתדל ביותר בעניין חינוך הבנות, לא פחות מאשר בנוגע לחינוך הבנים26, ובכמה פרטים עוד יותר מאשר חינוך הבנים – כי, בכדי שיהיו נשים יהודיות ("אידישע פרויען") צריכות להיות תחלה בנות יהודיות ("אידישע מיידלאַך"), וכדי שיהיו בנות יהודיות צריך להיות חינוך הבנות.
ועניין זה נוגע לא רק לבנות-ישראל עצמן, אלא גם לבני-ישראל, שכן, כדי שהאנשים, הבעל והאח, יהיו כדבעי, תלוי הדבר – במידה גדולה – בהנהגת הנשים27, האשה והאחות, והיינו, שכאשר עקרת-הבית מתנהגת כדבעי, אזי גם הנהגת הילדים היא כדבעי, וגם הנהגת הבעל היא כדבעי, כך, שהבית כולו מתנהל כפי שצריך להתנהל בית יהודי – שהבית הפרטי נעשה מקדש לה', כמו שכתוב28 "ועשו לי מקדש", ועל-ידי זה "ושכנתי בתוכם", להיות "כתפארת אדם לשבת בית"29, היינו, שהבית נעשה דירה להקב"ה, וכידוע30 שעניין הדירה הוא שהדר בדירה נמצא בה בכל עצמותו, והיינו, שהבית נעשה כלי לעצמותו יתברך.
וכאשר יעסקו כדבעי בחינוך הבנות, אזי יוכלו לומר למשיח – ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"31, הוא כבר מוכן לבוא, אלא שממתין על "צבאות הוי'" שיעמדו ויהיו מוכנים לביאתו – "ראו גידולים שגדלנו", הנה העמדנו לך "צבאות הוי'", בני-ישראל ובנות-ישראל, כפי רצון ה', יהודים בריאים ברוחניות ובמילא בריאים בגשמיות, ואז יוליך אותם משיח אל ארץ טובה ורחבה, בגאולה השלימה.
ז. (אחר כך אמר:) כ"ק מו"ח אדמו"ר ייסד באוסטרליא מוסד עבור חינוך הבנים, ועל-ידי התעוררות רחמים רבים שממשיך הרבי, מתנהל המוסד בהצלחה מופלגה, על-ידי פלוני בן פלוני וכל משפחתו32 שהם העומדים בראש.
ועל-פי האמור שחינוך הבנות חשוב לא פחות מאשר חינוך הבנים, ועוד יותר ממנו – יקימו מוסד גם עבור חינוך הבנות33, ומשפחה הנ"ל תהיה מהעומדים בראש, ובודאי לא תהיה מניעה מצד עניני כספים, שהרי סוכם ("ווי מ'האָט שוין אָפּגערעדט") אשר "לי הכסף ולי הזהב"34.
ואז יאמרו למשיח שהוא כבר יכול לבוא... שהרי גם באוסטרליא ישנו כבר מוסד עבור חינוך הבנות: "בית רבקה" ו"בית שרה", ובמילא יכול כבר משיח לבוא, ולקחת את "צבאות הוי'" אל ארץ טובה ורחבה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) כיוון שהניחו עתה "אבן הפינה" עבור "בית רבקה" ו"בית שרה" באוסטרליא – יאחלו כל הקהל להנ"ל: "מזל טוב".
* * *
ח. לאחרי "ארץ חיטה ושעורה", דקאי על ב' אופני ההתבוננות דנפש האלקית ונפש הבהמית (כפי שנפעלים גם אצל עקרת-הבית, כנ"ל ס"ו), הנה בכדי שההתבוננות תפעל פעולתה להיות "תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם" – צריך להיות גם "גפן" (כהמשך הכתוב), "נכנס יין יצא סוד"35, שהוא עניין פנימיות התורה36.
והעניין בזה37:
"גפן" – יש בתוכו יין, אבל ישנו קרום ("הַייטל") שמכסה על היין שבפנים, ובכדי לגלות את היין שבפנים, צריכים תחילה להסיר את הקרום המכסה.
ועל דרך זה ברוחניות: לאחרי שעוסק בעבודה ד"חיטה" ו"שעורה", ב' אופני התבוננות הנ"ל, שמצד זה נעשה בלבו פנימה עניין היין "המשמח אלקים ואנשים"38 – הנה מצד זה שנמצא בעולם, מלשון העלם39, יכול להיות שה"יין" שבפנים לא יפעל פעולתו, ובהכרח להסיר את ה"קרום", היינו, ההעלם והסתר של העולם.
זאת ועוד:
גם לאחרי שמסירים את הקרום שמבחוץ, הנה בכדי שיהיה "יין", יש צורך לסחוט ולדרוך את בשר הגפן. וענינו ברוחניות – "רוח נשברה לב נשבר ונדכה"40, שעל-ידי זה "יצא סוד".
כלומר: אף-על-פי שלומד תורה ומקיים מצוות, ויודע בעצמו שלא חטא מימיו, שלכן הוא צדיק בעיני עצמו, ובמילא עושה חשבון שהקב"ה לא יוכל לפרוע את התשלום ("זיך אויסצאָלן פאַר אים") אפילו אם ייתן לו "כל חללי עלמא"41, כיוון שאין זה שכר מספיק לגבי עבודתו –
הנה יש מקום לומר שכן הוא האמת, שבשביל התורה ומצות שמקיים יהודי הרי "כל חללי עלמא" אינו מספיק עבורו42, אבל אף-על-פי-כן, כאשר יתבונן שענינו הוא לגלות אלקות בעולם, שאלקות הוא למעלה באין-ערוך מכל מציאותו, אזי יבין שכל זמן שנשאר לעמוד במציאותו, אינו כלי להמשיך אלקות בנפשו,
– שהרי מבלי הבט על מעמדו ומצבו, שלא חטא מימיו, ועובד עבודתו כמו צדיק תמים, הרי כל זה הוא המציאות שלו, ואין זה כלי לאלקות –
ועל-ידי התבוננות זו יהיה אצלו "לב נשבר ונדכה" – שכן, עם היות ש"כל חללי עלמא" אינו מספיק עבורו, מהי התועלת בכל זה כאשר אין לו שייכות לאלקות?!...
וכאשר נעשה אצלו "לב נשבר ונדכה" – הרי זה כמשל ה"גפן" שכאשר סוחטים ודורכים את הבשר אזי מתגלה ה"יין", וכמו כן ברוחניות, שעל-ידי "לב נשבר ונדכה" מתגלה ה"יין" ש"משמח אלקים ואנשים",
והיינו, שיומשך אלקות בנפשו ובעולם, שזהו הפירוש ד"משמח אלקים ואנשים" – שנעשה שמחה בשם "אלקים", בגימטריא הטבע43, על-ידי זה שנמשך ומאיר בו שם הוי' (דלעילא) שלמעלה מהשתלשלות44, ובמילא נעשית גם ההנהגה למטה ("אנשים") באופן של בלי גבול, כמדובר במאמר8 בעניין "עושין רצונו של מקום"45 – "ועמדו46 זרים ורעו צאנכם"47.
* * *
ט. ה"רבנות"48 הראשונה של אאמו"ר (בעל ההילולא) היתה בעיר יעקאַטרינעסלאַוו, שהיתה אחת הערים הגדולות בכל המחוז.
על רבנות זו היתה התנגדות גדולה – כנראה היה זה מצד העלמות והסתרים בגלל עניינים אחרים, בגשמיות, והיו גם כמה "מסירות":
פעם אחת הגיע פקיד אל אאמו"ר ומסר לו פקודה שנתקבלה מעיר-הבירה, פטרבורג, שבמשך כ"ד שעות עליו לעזוב את המחוז.
כדי לברר אצל הפקיד את סיבת הפקודה – נתנו לו מעט משקה... ו"נכנס יין יצא סוד" כפשוטו, ואז נתברר, שהיתה "מסירה" על אאמו"ר שהוא גורם בלתי-סדר בעיר: רב יהודי, תמורת זה שצריך להיות דוגמא שגם אחרים ילמדו ממנו – הרי הוא "שיכור", וקורע בגדים מאנשים...
כאשר חקרו ודרשו לפשר הדברים – התברר שהכוונה היתה למאורע שהיה בהתוועדות י"ט כסלו:
בי"ט כסלו התוועדו כל הלילה, וכפי שהיה הסדר אצל חסידים כשהתוועדו כל הלילה, שלפנות בוקר היו פושטים את הבגד העליון ("סירטוק"), והיו יוצאים בריקוד ללא הבגד העליון.
גם בי"ט כסלו הנ"ל התוועד אאמו"ר בחברת חסידים כל הלילה, והיו במצב רוח עליז ("אויפגעלייגט"), ובמהלך ההתוועדות פשטו את הבגד העליון, ואאמו"ר "סייע" לאחד המסובים לפשוט את הבגד העליון, לקח מעט משקה ויצא בריקוד.
וכפי שהתפרש המאורע אצל "עולם'שע" – שאאמו"ר היה אז שיכור... שהרי אילו היה מפוקח ("ניכטער"), לא היה יוצא לפתע בריקוד, שכן, רב גדול בתורה צריך להיות זהיר בכבוד התורה, וצריך להקפיד על כך שהבעלי-בתים יחלקו כבוד לתורה שנמצאת בו פנימה,
– (כ"ק אדמו"ר סיפר בבת-שחוק:) כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר היה בלענינגראַד, היתה התוועדות חסידים בשמחת-תורה או בי"ט כסלו שהיה נוכח בה אחד הרבנים, "אַ עולם'שער". באמצע ההתוועדות חשקה נפשו לומר פלפול בנגלה. ומובן שלא היה זה הזמן המתאים לכך. והחליטו המסובים49 לצוות עליו להשתטח ("לייגן זיך") על השולחן... וכן עשה – שהרי אמרו חז"ל50 "חברך קרייך חמרא אוכפא לגביך מוש" (טול אוכף של חמור . . ושים אותו על גבך, כלומר, הודה לדבריו), ובמילא, כאשר יהודים מצווים להשתטח על השולחן, צריכים לעשות כן... וכאשר השתטח על השולחן, הצליפו בו ("מ'האָט אים אַריינגעציילט") אחת ושתים ושלש וארבע, כמניין ד' אותיות שם הוי'... – יש דעה51 שמספר המלקות בערב יום-הכיפורים קשור עם שם הוי'. – בתחילה שתק ולא אמר להם מאומה, כיוון שלא רצה להכשיל יהודים ולעבור על "לפני עור לא תתן מכשול"52, אבל אחר כך לא היה יכול עוד להתאפק, ואמר: על כבודי הנני מוחל, אבל אינני יכול למחול על "כבוד התורה"... לקחתם "ארון מלא ספרים" והצלפתם בו!... –
וכיוון שאאמו"ר פשט את בגדו העליון ויצא בריקוד, הרי זו ראיה מפורשת שהיה שיכור...
ואז הסבירו להפקיד את העניין, ובטלה הגזירה.
י. כלפי מה הדברים אמורים? – להורות שלא צריכים להתפעל. ישנם כאלה שעושים הכול בהגבלה, כיוון שיראים שיאמרו עליהם: הנה רב, יהודי דתי, חסיד ליובאוויטש, וכיוצא בזה.
אבל האמת היא שהנהגה כזו לא תביא נשיאת חן. אדרבה: כאשר הנהגתם תהיה ללא הגבלות – דווקא אז תהיה להם נשיאת חן אפילו בעיני אינם-יהודים, כי, כאשר מתבייש מפני הזולת, חושב זה שעומד מן הצד: היום – מרמה את הקב"ה, בגלל שמתבייש ממני, ומחר – ירמה גם "סוחר", כדי לשאת חן בעיני סוחר אחר... ובמילא מובן גם בשכל אנושי, שהדרך היחידה לשאת חן בעיני בני-אדם היא, שכאשר אוחז שהאמת היא כך וכך, אזי עושה כן בגלוי לעין כל, ללא הגבלות.
ובפרט על-פי מה שנתבאר במאמר8, שכאשר העבודה היא באופן של "בכל מאדך", בלי גבול, אזי ההנהגה היא באופן ש"עמדו זרים ורעו צאנכם".
וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן במאמר53 – שעליו מיוסד המאמר דלעיל – על הפסוק "ושמר גו' ואת החסד", ש"חסד" הוא נעלה יותר מ"צדקה", שהרי צדקה היא לעניים, וגמילות-חסדים היא בין לעניים ובין לעשירים54, והיינו, שצדקה היא מילוי החיסרון בלבד, ואילו חסד הוא עניין של עשירות.
ואם כן, כאשר העבודה ד"תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם" תהיה באופן ד"בכל מאדך", אזי יומשך לא רק "די מחסורו"55, שזהו עניין של הגבלה, אלא גם עניין של עשירות, בלי גבול. והעניין ד"מרבה נכסים מרבה דאגה"56 יתבטא רק בכך שיצטרכו לדאוג כיצד לנצל את העשירות בעניין הצדקה כו'.
וכאמור . . שעכשיו רואים כבר גם בעיני בשר, שדווקא על-ידי ההנהגה על-פי התורה זוכים לחיים מאושרים גם בגשמיות.
(מהתוועדות כ"ף מנחם-אב ה'תשט"ז. 'תורת מנחם' כרך יז עמ' 147-157, בלתי מוגה)
_________________________________
1) פרשתנו ח, ח.
2) תו"מ חי"ז ע' 146.
3) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ס"ע 251. וש"נ.
4) שבת יו"ד, רע"א. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סוסצ"ה.
5) לקוטים יקרים יח, ב. הובא בהגהות "מקור חסד" (להר"ר מרגליות) לספר חסידים סנ"ז.
6) ירמי' ב, יג. יז, יג.
7) ע"ז ג, סע"ב. וראה ברכות סא, ב.
8) פ"ג ואילך (לעיל ע' 137 ואילך).
9) ואתחנן ו, ה.
10) ראה סה"ש תש"ג ע' 99.
11) ע"ז יו"ד, ב.
12) ראה גם סה"ש תרצ"ז ע' 195. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ס"ע שטו. ח"ה ס"ע שעא (נעתק ב"היום יום" יא סיון).
13) סעיף זה – המשך השיחה המוגהת שנדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 371 ואילך.
14) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ט ע' 96. וש"נ.
15) ברכות ל, ב. וראה תקו"ז תי"ח (לז, א).
16) זח"ג קכד, ב (ברע"מ). וראה תניא אגה"ק סכ"ו.
17) ג, סע"ב ובפרש"י. וראה סוטה רפ"ב.
18) ישעי' יד,יד. יבמות סא, רע"א. ובשל"ה - חלק תושב"כ וישב סוף הדרוש צאן יוסף (שא, ב). ובכ"מ. גם בספר עש"מ מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג. ועוד.
19) נצבים ל, כ.
20) תניא אגה"ת פ"ט. וראה גם תניא פמ"ד.
21) אבות פ"א מ"ג.
22) ראה תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ס"ע 107. ע' 140. וש"נ.
23) ראה לקו"ת במדבר יו"ד, ב. יא, א-ב. ובכ"מ.
24) ראה יבמות סג, א.
25) ריש פרשתנו.
26) ראה גם מכתב ח"י מנחם אב שנה זה (אגרות-קודש חי"ג ע' שעח). תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 24. וש"נ.
27) ראה תורת מנחם – התוועדויות חט"ז ע' 262 ואילך.
28) תרומה כה, ח.
29) ישעי' מד, יג.
30) ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא. וש"נ.
31) שה"ש ב, ט.
32) כ"ק אדמו"ר הזכירם בשמם ר' משה זלמן ובנו ר' דוד וכל משפחת פייגלין (המו"ל).
33) ראה מכתב י"ז סיון; י"ח מנ"א; כ"ט מנ"א; אדר"ח אלול; י"ב אלול – שנה זו (אגרות-קודש חי"ג ס"ע קפו ואילך; ע' שעח; ריש ע' תט; ס"ע תיג ואילך; ע' תנה). וראה גם חי"ד ריש ע' ג.
34) חגי ב, ח. וראה קידושין בסופה.
35) עירובין סה, סע"א. וש"נ.
36) ראה לקו"ת שה"ש ב, סע"א ואילך. ובכ"מ.
37) ראה תו"א מקץ לא, רע"א. ויחי מו, ב. ובכ"מ.
38) ס' שופטים ט, יג.
39) ראה לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.
40) תהלים נא, יט.
41) ראה שבת עז, ב ובפרש"י. ועוד.
42) ראה תו"א מקץ שם, ג.
43) פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.
44) ראה לקו"ת שה"ש שם, ב.
45) ברכות לה, ב.
46) ישעי' סא, ה.
47) המשך הענין (בנוגע ל"תאנה" ו"רמון") – נתבאר בשיחת ש"פ ראה מבה"ח אלול ס"ו ואילך (לקמן ע' 170 ואילך).
48) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 146 ואילך. וש"נ.
49) כ"ק אדמו"ר הזכיר שבנימין אלטהויז הי' נוכח שם.
50) ב"ק צב, ב (ובפרש"י).
51) ראה פע"ח שער יוהכ"פ פ"א.
52) קדושים יט, יד.
53) ראה אוה"ת ריש פרשתנו.
54) סוכה מט, ב.
55) פ' ראה טו, ח.
56) אבות פ"ב מ"ז. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
