סיפורו של הרבי על הנודע ביהודה * מהי הדרך לקירוב יהודים? * כיצד מתפרש מאמר חז"ל על תלמיד חכם שנוקם ונוטר כנחש.. * המקור לנתינת התורה – בהווה * משל אדמו"ר הזקן על שחיקת האבן היקרה – מיוסד על הנהגת השרים בימי הש"ס!.. * מדוע לובשים בגד הרבי תחת החופה? ולמה כיוון רבנו הקדוש באומרו "לא נהניתי" בעולם הזה? * פרק נוסף בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
מתי זוכים לסייעתא דשמיא?
בעת ביקור אדמו"ר מסדיגורא אצל הרבי ('בצל החכמה' עמ' 102; 241) סיפר הרבי על ה'נודע ביהודה' שנשאל פעם 'שאלה', וענה שלא כהלכה. וכשנשאל הייתכן? – השיב שכנראה לא הייתה השאלה נוגעת למעשה, שכן אילו הייתה השאלה נוגעת למעשה לא היה הקב"ה מאפשר שייצא מכשול מתחת ידו.
והעירני חכם אחד – למה שנזכר ברש"י ד"ה קרי עלי' – בבא בתרא קלג,ב: קרא עליו רבא לנחמו אני ה' בעתה אחישנה, בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציאה להם, אף אתה יודע אני בך שמעולם לא באת דין תקלה על ידך שהרי עכשיו זימנני לי הקב"ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת.
ובעבודה-זרה כב,א: הנהו מוריקאי (זורעי גינות כרכום), דעובד כוכבים נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא, אתו לקמיה דרבא שרא להו. איתביה רבינא לרבא ישראל ועכו"ם כו' לא יאמר ישראל לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני בחול כו' ואם באו לחשבון אסור איכסיף [התבייש], לסוף איגלאי מלתא דהתנו מעיקרא [שהתנו מראש, ולכן היתה מותרת להם החלוקה].
וראה כיוצא בזה גם גיטין עז,ב. בבא-מציעא צז,ב.
טענתו של ירמיהו
בכמה הזדמנויות הורה כ"ק אדמו"ר שבפעולה עם הזולת יש לעסוק תחילה בעשיית טוב בגשמיות, ורק לאחר מכן לקרבו לענייני תורה ומצוות, וציין לדברי רש"י דברים א,ד: "אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו..." (ראה לדוגמה מכתב הרבי מער"ח אדר תשמ"ב – נדפס בסוף קונטרס שמחת עולם, קה"ת תשנ"ד).
וכן איתא בספר הערכים ערך אהבת ישראל סעיף ב:
ומדרכי ההשתדלות לקרב יהודי לתורה ומצות הוא, לעשות לו טובה (גם) בגשמיות ושלא לתלות טובה זו ברוחניות (בתנאי וכו'). עד כאן תוכן דבריו. וראה גם ספר השיחות תשנ"ב, כרך ב' עמ' 449.
ולכאורה יש להביא ראיה שכן דווקא צריך להיות הסדר, לולי במקום שהקב"ה מצווה בפירוש אחרת:
מצינו בירמיה פרק א' פסוקים ז-ח, שירמיה טוען "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" – והקב"ה שולל זאת וקובע: "אל תאמר נער אנכי גו' ". על כך פירש רש"י (שם ד"ה כי נער אנכי):
"איני כדאי להוכיחן. משה הוכיחן סמוך למיתתו כבר נחשב בעיניהם בכמה ניסים שעשה להם... [ומונה ששה ניסים: א. הוציאם ממצרים. ב. וקרע להם את הים. ג. הוריד את המן. ד. הגיז את השליו. ה. נתן להם את התורה. ו. העלה את הבאר] – אני, בתחילת שליחותי אני בא להוכיחם [?!]".
כלומר, שגם ירמיה הנביא מצידו טען כך, כיון שהבין שהסדר הנדרש צריך להיות כפי שהיה אצל משה רבינו עליו השלום.
מלחמת תנופה
בשיחת שמחת בית השואבה תשי"ז (תורת מנחם כרך ח"י עמ' 62) מבאר כ"ק אדמו"ר את מעלת מלחמת תנופה על מלחמת מגן, ובין השאר מתבטא:
מה שאין כן במלחמת תנופה שמתנהלת בשטחו של האויב.
וכן הוא בשיחת מוצאי שמחת תורה תשכ"ח (ספר השליחות, קה"ת תשמ"ז, עמ' 64; תורת מנחם כרך נא עמ' 203 ואילך) – "במלחמת תנופה... והמלחמה מתנהלת בשטח האויב".
היכן מצינו שמעלת מלחמה כאשר מתנהלת בשטח האויב? [אמנם בפשטות סברא היא ואין צורך במקור לכך, אולם מאידך יש מקום לסברא הפוכה: בשטחו של האויב, האויב מכיר טוב יותר את תנאי השטח וכו'].
הנה בעל הטורים אומר בריש פרשת תצא: כי תצא למלחמה על אויבך – צא אליהם ואל תניחם לבוא עליך פן ישחיתו הארץ.
גם הרמב"ן בפרשת ויחי (מט, יט) על הפסוק גד גדוד יגודנו, הביא מה שכתוב בירושלמי (סוטה פ"ח ה"י) "גייסא אתי מגיסתא והוא מגייס לה" – ופירש: "לומר כי הגייס יבא לאסור חיל ולגייס עליו והוא יחזור עליהם ויביא גדודיו בארצם".
נשיכה... ללא הנאה
בהתוועדויות תשד"מ (כרך ג' עמ' 2091) מביא כ"ק אדמו"ר מאמר חז"ל (יומא כב, סע"ב ואילך) "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כו'", ומבארו:
"אמנם מדגישים 'כנחש', 'שכל המינין נטעמין לו טעם אחד', טעם עפר (פרש"י חוקת כא, ו), וענינו בנמשל – שאין לו שום פניה והנאה (טעם) אישית מנקימה ונטירה זו, אלא עושה זאת אך ורק בשביל 'כבוד התורה', אבל אף-על-פי-כן, סוף-כל-סוף תנועת הנפש שלו היא באופן של 'נוקם ונוטר' כו'".
ולהעיר, שכן הובא בחידושי מהר"צ חיות לשבת סג,א: "ושמעתי לפרש על דרך שאמרו חז"ל (תענית ח,א. ערכין טו,ב) דשואלים לנחש מה הנאה יש לו בנשיכתו לאדם אחרי דעפר לחמו. וכן התלמיד חכם צריך להתנהג במדה זו דנקימה ונטירה רק לכבוד התורה ולא לצרכו ולהנאת עצמו".
וכן פירש ר"י אייבשיץ ביערות דבש דרוש טו לי"א טבת ד"ה והנה: "כי תלמיד-חכם ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו... אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן, כנחש שנושך מבלי הנאה כלל. אבל אם נוקם ונוטר בשביל כבודו והנאתו אין זה תלמיד חכם כו'".
וראה גם 'ענף יוסף' לעין יעקב יומא שם (בשם ספר איי הים): "ראוי לשיהיה מקיים שליחותו לענוש בנקימתו ונטירתו את החוטאים ולא להנאת עצמו. כנחש שהוא נושך והורג לא להנאת עצמו רק לקיים שליחותו יתברך. ואם אינו נוקם ונוטר כנחש רק להנאת עצמו – אינו תלמיד חכם".
נותן התורה – לשון הווה
בשיחותיו הקדושות הזכיר כ"ק אדמו"ר פעמים רבות הלשון "נותן התורה – לשון הווה". וכן הובא באגרות קודש כרך ז עמ' רפו: "נתינת התורה ובמילא גם קבלת התורה היא בכל יום, ובנוסח הברכה נותן התורה לשון הווה".
והנה המקור שצויין לכך בדרך כלל הוא מ"לקוטי תורה תזריע כג, א", וכך נאמר שם:
"וכדי להמשיך השלהבת מההעלם אל הגילוי הוא על ידי רוח הנופח בכח. וכך על דרך משל על ידי הבל של המדבר דברי תורה שהוא בחי' רוח ממללא על ידי זה ממשיך אור התורה ממקורה מההעלם אל הגילוי.. בדיבורים ממשיכים כו'. וזהו שמברכים נותן התורה לשון הווה".
ועוד מבואר ב'לקוטי תורה' נצבים מו,ב:
"אצל התורה נאמר אשר אנכי מצוך היום כי באמת צריך לירד דרך השתלשלות להתלבש בזמן... ובכל יום יורד הארה חדשה מהתורה להתלבש. וזהו שאנו מברכין בכל יום נותן התורה מחדש".
ולכאורה היה מקום לציין גם לגוף הדין על פי פשטות ההלכה – לדברי הט"ז באורח-חיים סי' מז ס"ק ה': "נראה-לי עוד שתקנו לחתום נותן התורה שיש במשמעותו לשון הוה ולא נתן בלשון עבר, אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים".
שחיקת האבן לרפואה
בלקוטי שיחות (כרך ל עמ' 170) מביא כ"ק אדמו"ר את המשל הידוע של אדמו"ר הזקן (שעל ידו הסיר הקטרוג על הרב המגיד בגלל הפצתו עניני חסידות) – מבן מלך שנחלה במחלה מסוכנת, שלא מצאו לה אלא תרופה אחת: לקחת האבן היקרה הקבועה בכתר המלכות של המלך כו', לשחקה ולערבה במים ולשפוך מהתערובת לבין שפתיו של בן המלך, בתקווה שכולי האי ואולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו וכו' ותציל את חייו – וכן הוא בנידון-דידן, אשר פרסום רזי התורה (האבן היקרה שבכתר המלך) כדאי הוא כדי להציל את חיי בן המלך (עם ישראל), עיין שם.
ויש לציין לפירוש רש"י בבא-בתרא (קמו,א) ד"ה מאן (– לימא לן דלא שחיקי ליה מרגניתא דשויא אלפא זוזי) בכוס החמין, שכן דרך השרים שותין אותו לרפואה.
כלומר: המשל (על הפצת דא"ח) מבוסס על נוהג מסויים שהיו נוהגין בו השרים בזמן הש"ס לשתות אבקת מרגלית לרפואה, וק"ל.
גלות בארץ ישראל
בהתוועדות ש"פ ויקהל תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א כרך ב' עמ' 543) התבטא הרבי כדלהלן:
ישנם המתלבטים בשאלה האם גם כיום אחרי כיבוש ירושלים יש לאמר "נחם" בעת תפילת העמידה [=בתשעה באב] ..?! – שהרי בעת התפילה צריך הכל להיות אמת לאמיתו [=ולכאורה, ירושלים בידי ישראל].
ייאמר בגלוי:
מדובר אכן בארץ ישראל – ולתוכה, כולל לתוך אותן ד' עיירות הקדושות – ירושלים, חברון צפת וטבריה הכניסו עניניי גלות, ולכן גם שם אומרים "ומפני... גלינו מארצנו".
איך אכן אפשר להתבטא כך, הרי נמצאים בארץ ישראל? התשובה היא, שזו אכן ארץ ישראל אך כאשר לתוכה מכניסים ענינים גלותיים – כדוגמא: דווקא בירושלים רוצים לבנות מלון בסגנון של ניו-יורק (ובו בריכת שחיה), "אצטדיון" וכו' – ענינים שכולם מקורם בתרבות הגלות ומעשי הגוים – הרי זה בבחינת "גלינו מארצנו".
ויש להדגיש:
על ארץ ישראל אין איש בעל-הבית, היא נשארת ארץ ישראל, אך האדם הינו בעל-הבית על עצמו – על ידי הנהגותיו (שאינן כדבעי) מגרש הוא את עצמו מארץ ישראל.
דברי הרבי מזכירים את דברי כב' קדושת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש שלו כרך ד' עמ' קעו):
"אבל הכי מפני שירושלים מקודשת גם הבתי ספר והביבלוטיקות וכדומה מהדברים הנמצאים בה המה גם כן מקודשים ח"ו [?!]. לפי גודל קדושתה כך הוא גודל חורבנה בעוונותינו הרבים. ועיקר ענין החורבן הוא ברוחניות, וכל אשר לבב רגש לו ידאב לבו מאד איך שסבבוה בעלי ההפכים והכניסו בה כל דבר טומאה רחמנא-ליצלן...
[לעומתה חברון] אין בה... ולא בתי תיאטראות וקרקיסאות... ונוכל לומר דעם היות דירושלים מקודשת יותר מכל מקום עתה קדושת המקום יותר בחברון מבירושלים. כי החוטאים והפושעים שבה מטמאים את הארץ".
יצויין כי בהמשך דבריו מדגיש הרבי מוהרש"ב כי "ובלתי ספק הוא אשר לעתיד יהיה בה יתרון אור כו'".
מהי חירות אמיתית
בכמה שיחות ואגרות ביאר הרבי שחירות אמיתית היא דווקא על ידי שיעבוד לחיי תורה ומצוות ולא זו של פריקת עול – ראה לדוגמא תורת מנחם (כרך כב עמ' 210 ואילך); לקוטי שיחות כרך לו (עמ' 13 ואילך).
ויש לציין מקור לכך גם בדברי רבי יהודה הלוי שהתבטא: "עבד ה' – הוא לבד חפשי".
בגד הרבי בחופה
לפני חתונת הרבי הורה לו אביו הרה"ק ר' לוי יצחק ('ימי מלך' כרך א' עמ' 269): "תחת החופה תלבוש קיטל חדש... מאד חפצתי גם האבנט מבגד הצמח-צדק זכותו-יגן-עלינו-אמן, שאצלי". וכבר נתפשט בין אנ"ש ללבוש בגד (או קיטל שנתפר) מבגדי הרבי.
ויש לציין לנאמר ב'ספר המדות' ערך בגדים חלק שני סעיף וא"ו: "כשאדם לובש לבוש של אביו, על-ידי-זה בנקל לו לילך במדותיו של אביו".
רופא ידיד או מומחה
אחד המענות המפורסמים של הרבי לגבי שאלות בתחום הרפואה הייתה: "כעצת רופא ידיד".
ונראה לומר על פי הנאמר במשלי יח,יד: "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה", ופירש ה'מצודת דוד': "רוח איש, רוח השכלי אשר באיש, יסבול ויחזיק חולי הגוף כי היא מנהגת את הגוף בבריאותו, ואף כי בחוליו, אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון מי ישאנה, כי אין הגוף נושא אותה להחזירה כי אם הוא את הגוף".
וכמו כן במשלי טז, כד: "צוף דבש אמרי נעם, מתוק לנפש, ומרפא לעצם". והיינו, שכדי שיחזיק החולה צריך להיות חזק ברוחו ונפשו, שזה תלוי בעידודו של רופא ידיד וכדומה. וכנראה על פי זה קבע הרא"ש במסכת בבא קמא (פ"ח סימן א') "וצריך שיהיה לחולה נחת רוח מהרופא".
ואלו הם דברי הרא"ש שם: ואם אמר המזיק אני ארפאך, יכול הניזק לומר אין רפואתך מקובלת עלי. ואפילו ידוע שהוא רופא [=מומחה] – משום דאמר ליה [=הניזק למזיק הרוצה לרפאותו] דמית עלי כאריא ארבא [= דומה אתה בעיני כאריה האורב לי].
מאידך, היה קיים גם סוג של מענה: "כעצת רופא מומחה", ולפעמים "כעצת ב' (או ג') רופאים מומחים" – ונראה המקור לזה:
כתב החיד"א (ברכי יוסף יורה דעה שלו,ד) "החולה חייב לבקש היותר מומחה, ואם לאו חובל בעצמו". והנה לא תמיד ידוע מיהו הרופא יותר מומחה או עמיתיו, ולכן על פי שנים או שלשה יקום דבר.
צנון וחזרת.. לשם שמים!
בליקוטי שיחות (כרך לא עמ' 176 הערה 61) נאמר:
ראה טור סימן רלא (בסוף הסימן) "ועל הדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה... ואמר... שלא נהניתי מהם (כתובות קד, א) אלא לשם-שמים". ובשל"ה עשרה מאמרות מ"ח (נו,ב ואילך בהגהה) דאף שלא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' (עבודה זרה יא,א. וכקושיית התוס' שם) – "לא עשה זה בשביל הנאה דהיינו שייהנה הגוף רק... שיהיה חזק לעבודת הבורא, ואז הלשון... מדוייק שאמר לא נהניתי כלומר אף על פי שאכלתי לא עשיתי בשביל הנאה...
ובשולי הגיליון (ליקוטי שיחות שם):
ויש-לומר שזוהי כוונת אדמו"ר הזקן בתניא (פ"ח) "ולכן צריך... לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה... אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם-הזה כל ימיו כרבינו הקדוש".
דאם כפירוש התוספות (שהוא לא אכל מהחזרת כו' רק אוכלי שולחנו) – מהי הרבותא בזה שהמתנהג ככה אינו צריך לחיבוט הדבר? אלא שאע"פ שאכל לא נהנה מזה, כדברי השל"ה.
ולהעיר דמעין זה מצינו בביאור הגר"א באו"ח סרל"א ("שכל כוונותיו יהיו לשם שמים"): "שאפילו דברים של רשות... יהיו כולם לעבודת בוראך..." – שציין על זה: "וכמ"ש בפי"ב דכתובות ברבי זקף כו' ובזה מתורץ קושיות התוספות דעבודה זרה י"א א' ד"ה צנון".
ויש לומר בשניים: א) השל"ה הקדימו להגר"א! ב) החביבות המיוחדת והיחס לשל"ה.
ושוב מצאתי שכן כתב גם הרה"צ ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו 'תקנת השבין' ח"ב סי' יו"ד אות מד:
"דלא הכל זוכין להיות כרבי שאמר על עצמו [כתובות קד.] ולא נהניתי כו'... ורבי עצמו היה שולחנו שולחן מלכים, וכמו שאמרו [בע"ז יא.] שלא פסק מעל שולחנם כו' עיין שם בתוספות ד"ה שלא, ואין צורך למה שדחקו שם סוף דיבור המתחיל צנון, דפשוט הכוונה דלא נהניתי שלא הרגיש הנאת גופו רק כדרך שאמר הלל בויקרא רבה פרשה ל"ד לגמול חסד עם הדא עלובתא".
וכן כותב הרה"צ הנ"ל בספר 'ישראל קדושים' אות ה ס"ק א (מהדורת אה"ק תש"ס עמ' 14):
האמת כמו שקיבלתי וכן ראיתי אחר כך באיזה ספר דהפירוש כפשיטיה, ואף שהיה על שולחנו מלא כל מעדני עולם מכל מקום הוא לא נהנה מזה כלל. דהיינו כל אכילתו היתה בקדושה יתרה כמדתו דנקרא קדוש.. להיות כל מעשיו והנאותיו לשם שמים ולא הרגיש הנאת עצמו כלל".
וכן כתב במסילת ישרים פי"ג בביאור מעלת פרישות: זהו ענין הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו, הוא מה שהשתבח רבי... שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל, ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו, וכמאמרם ז"ל "שני גויים בבטנך" – זה רבי ואנטונינוס, שלא פסק מעל שולחנם לא חזרת ולא קשות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".
אמנם התוספות, כאמור בהערת הרבי, חילק בין "רבי" ל"אוכלי שולחנו".
ומצינו שכתירוץ התוספות בע"ז כתב גם רבינו בחיי עה"פ תולדות כה,כב: ובמדרש שני גויים... לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ואף על פי שמצינו שאמר רבי בשעת פטירתו לא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי. האמת היה שנצטער בעצמו בגופו ולא נהנה כלל מתאוות העולם כי אם במוכרחות ביותר. אבל סדר המאכלים והעידונים היו לאנשיו ואוכלי שולחנו. – אף שלא הזכיר כלל את דברי התוספות.
מאידך רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) מזכיר תוכן דברי התוספות ואף שלא הזכיר שמם כתב "כבר תירצו". ועוד ישנו תירוץ נוסף של הגור ארי' (על הפסוק תולדות שם) וזה לשונו:
"כלל ישראל ואדום שיש להם ענין מיוחד שהם גויים ורוצה לומר כי נפש חשוב יש להם ונוהגים במאכל שלהם בחשיבות... לא כמו ישמעאל שאינם מקפידים על מאכלם... מה שאמר רבי... זה אין דומה לזה דצנון וחזרת אין זה הנאה כלל אלא שהיה בוחר בזה להחשיב את עצמו והוא דרך החשובים... אבל שיהיה נוטה אחר הנאתו ותאוותו לא נטה...".
כאן שולל הגור ארי' פירוש התוספות ("אבל התוספות תירצו בפ"ק דע"ז בענין אחר ולפי הנראה לא קשיא") ומסיים: "דזה לא נחשב מן התאוות כלל רק מן הנאות שמחשב עצמו".
והנה אף כי לשונו דחוק קצת שהרי רבי אמר "לא נהניתי", הנה בכללות מתאימים דבריו עם פירוש השל"ה (הגר"א, רבי צדוק מלובלין והמס"י) שכ"ק אדמו"ר מאמצו. וק"ל.
והנה הרבי בלקו"ש שם מדייק שמעין הנהגת רבי שייך אצל כל אחד ואחד, שלכן דייק אדמוה"ז "רבינו הקדוש".
ואולי אפשר להביא קצת סמך לכך, ממה שנאמר ב'אבות דרבי נתן' פרק עשרים ושמונה פיסקא ה' – כהוראה לכלל: רבי יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העולם הזה מונעין ממנו תענוגי העולם הבא וכל שאינו מקבל תענוגי העוה"ז נותנין לו תענוגי העולם הבא.
זאת אומרת, שרבי מלמד לכל אחד – שאף שאכילה דרושה אך לא לשם התענגות, אלא צריכה להיות הכוונה לשם-שמים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
