שיירת העגלות השתרכה בדרך מאפטה לדוקלה שבפולין. התרגשות רבה אחזה בנוסעים שליוו את ה'אוהב ישראל' מאפטה: בעוד כמה ימים תיערך חתונת רבי יצחק-מאיר, בנו-בכורו של הרבי, עם בתו של רבי חיים-יעקב שטרום מדוקלה.
השיירה נסעה ביום ובלילה, כמעט בלי הפסקה, שכן הזמן קצר והדרך ארוכה. לפתע נבלמה השיירה. ראשים מודאגים הציצו מתוך העגלות. מה אירע?
עד מהרה התברר שיהודי עומד באמצע הדרך וחוסם בגופו את מעבר השיירה. העגלונים והחסידים מיהרו אל האיש. "אתה מעכב את הרבי!", נזפו בו בחומרה.
"יודע אני", ענה האיש בקול בוכים, "וזו הסיבה שהחלטתי לעצור את השיירה. אני מוכרח לדבר עם הצדיק!".
שמע הרבי את הדברים, ירד בעצמו מכרכרתו ופנה אל היהודי: "מה מעיק עליך?".
האיש שטח את מצוקתו. הוא חוכר פונדק מהפריץ המקומי, אך האורחים הידלדלו, הפרנסה הצטמצמה, וכעת הוא חייב לפריץ סכום עתק.
שמע הרבי את הדברים, שב אל עגלתו ויצא ממנה ובידו צרור מטבעות זהב, שנועדו לצורכי החתונה. "הרי לך!", אמר לבעל החוב, "לך ושלם את חובך".
האיש הניד בראשו לשלילה. "אינני מבקש כסף", אמר לרבי, "אלא ברכה".
"איזו ברכה?", תמה הרבי.
"ברכת כוהנים!", השיב היהודי.
עיני הצדיק נפערו בתדהמה. "מה לי ולברכת כוהנים? אינני כוהן!".
"הרבי עצמו אמר פעם שבגלגול קודם היה כוהן גדול....", הראה היהודי בקיאות.
הרהר הרבי זמן-מה, ולפתע אורו עיניו והוא פנה אל היהודי בחדווה: "רוצה אתה ברכת כוהנים? אספר לך דבר-מה:
"פעם אחת הוזמנתי לחתונה שערך יהודי עשיר. מאחר שזמני יקר, הסכמתי לבוא לחופה בלבד. בפועל האיש לחץ עליי להישאר עוד, ובסופו של דבר נאלצתי להישאר לכל משך החתונה. העיכוב גרם לי עגמת נפש גדולה. כמה מן המסובים, שראו בצערי, ביקשו לשמחני ואִרגנו 'הצגה'.
"אל האולם נכנסו יהודים שהתחפשו לאנשי חצר המלך: יועצים, המשנה למלך והקיסר עצמו. לאחר מכן נכנסו פריץ המחוז והיהודי החוכר את פונדקו. מבטו של האחרון היה מושפל. מתברר שהוא נקלע לחובות והפריץ תובע אותו למשפט.
"תחילה טען הפריץ: יחסי ליהודי היה הגון ומתחשב. מעולם לא רדיתי בו. אך הוא צבר חוב גדול, ולכן עליו ועל בני משפחתו להיות עבדים בחצרי.
"היהודי טען להגנתו שהחוב נוצר שלא באשמתו, אלא בהעדר לקוחות.
"בתום הצגת הטיעונים החלו יועצי המלך לדון בדברים. זה מצדד בעמדת הפריץ, שכן היהודי לא עמד בתנאי התשלום, ואילו חברו טוען שהדבר נבע מגורמים שאינם בשליטת החוכר.
"בסופו של דין ודברים הגיעה שעת ההכרעה. רוב השופטים נטו לטובת היהודי. הלה הביט בחיוך מנצחים במתרחש, אזר אומץ ופנה אל המשנה למלך בדרישה: מבקש אני לחייב את הפריץ שלא להסתפק בהשארת הפונדק בידי, אלא גם לשלם לי על ההפסדים שנגרמו לי בחכירת הפונדק שהתברר שהוא בלתי-רווחי!".
המשיך הצדיק מאפטה:
"המשנה למלך הופתע למשמע הדרישה, והחליט להעבירה להכרעת הקיסר עצמו. אלא שגם זה לא ידע כיצד לפסוק, והחליט להעביר את ההכרעה אליי, באומרו: 'אתם, בתור רבי גדול וצדיק, ודאי תדעו כיצד לפסוק דין אמת!'.
"הבטתי בחוכר וליבי התמלא רחמים עליו. מיד פסקתי: דרישתו של החוכר מתקבלת! על הפריץ לפצות את היהודי על כל ההפסדים שנגרמו לו בגין החכירה הבלתי-הוגנת, שהרי אין ספק כי לפנינו מיקח טעות!
"המשפט הסתיים", סיפר הרבי, "ושבתי לביתי בתהייה: לשם מה זימן לי הקב"ה את ה'משפט' הזה? ודאי ביקשו להורות לי כיצד לנהוג בבוא היום, כשיזדמן לפתחי מקרה שכזה...
"והנה הגיע הרגע!", קרא הרבי בהתרגשות. "כשסיפרת את סיפורך לא היה לי ספק כי זה בדיוק המקרה מה'משפט' המדומה. ובכן, אני פוסק את דינך שאתה זכאי, ולא זו בלבד – על הפריץ לפצותך בממון רב. ובכן, הנה ברכתי: יברכך ה' בממון, וישמרך מן המזיקים"...
סיים הרבי את ברכתו, והיהודי הנרגש נפרד ממנו ושפתיו רוחשות דברי תודה. כשהגיע לביתו לא הספיק לחלוק עם רעייתו את שאירע, והנה דפיקות בדלת.
בפתח עמדו שני שליחים מטעם הפריץ. "בוא מהר", אמרו לו, "הפריץ מבקש לראותך".
למשמע הדברים פרצה האישה בבכי. "אל לך לדאוג", הרגיעהּ בעלה, "עוד תראי את ישועת השם!".
"לאן נעלמת בימים אחרונים?", שאלו הפריץ.
"לא נעלמתי", הצטדק היהודי, "יצאתי לנסיעה קצרה, והנה אני כאן".
"אומר לך מדוע חיפשתיך", נאנח הפריץ. "הסתבכתי בפרשה חמורה ובית המשפט דן אותי לעשר שנות מאסר. אינני יודע אם אשוב חי מן הכלא. החלטתי למסור לך את כל רכושי, והיה אם אשרוד ואשוב לביתי – נתחלק ברכוש בשווה".
היהודי לא האמין למשמע אוזניו. הפריץ חתם על המסמכים המתאימים לפני עדים והיהודי נהפך לבעליה של האחוזה הגדולה, בדיוק כפי שהבטיח לו הצדיק. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
