נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1041- כל המדורים ברצף
	"לא אותי בלבד גאל הקב"ה"
	גאולת נשיא הדור – זמן מסוגל ומוכשר לקירוב וזירוז הגאולה
	תל אביב – עיר ואם בישראל
	פרשת בלק
	"ותן חלקנו בתורתך"
	כ"ק אדמו"ר הריי"צ
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1041, ערב שבת-קודש פרשת בלק, ו' בתמוז ה'תשע"ד (04.07.2014)

  דבר מלכות

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה"

על שמשון כתוב שגם לאחר מותו נמשכה הנהגתו וממשלתו, שהיו יראים ממנו עשרים שנים נוספות * אם הדברים אמורים בנוגע לשופט בישראל, על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לרבי, שעניינו 'יחידה שבנפש' – ודאי שהנהגתו יכולה להימשך לאחר ההסתלקות כמו בחייו * הרבי נותן כוח לכל אחד ואחת מאיתנו שלא להתפעל כלל ממניעות ועיכובים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בוודאי יודעים כולם פרשת הימים י"ב-י"ג תמוז¹ – ימי הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו על עבודתו בהרבצת התורה והחזקת היהדות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר² שבתחילה שפטו אותו לעונש מוות רחמנא-ליצלן³, אחר-כך החליפו עונש זה לעשר שנות גלות ב(מקום גירוש ב)סיביר, אחר-כך לחמש שנות גלות, ואחר-כך לשלש שנות גלות בעיר קאסטראמא.

בי"ב תמוז – יום הולדתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – בבואו אל המוסד ג.פ.או. להתראות לפניהם ולהירשם אצלם כחוק, היה המשרד סגור, כיוון שהיה זה יום חגם, אבל נודע לו⁴ שהגיעה מעיר הבירה מוסקבא פקודה לשחררו, ולמחרת, י"ג תמוז, הודיעו לו – במשרד – באופן רשמי שאתמול הגיעה פקודה לשחררו, ונתנו לו תעודת החופש.

ובהיותם מבוהלים מפקודת השחרור, רצו שיחתום על קבלת תעודת החופש באופן כזה שיהיה ניכר שאין זו אשמתם שהידיעה על השחרור התעכבה במשך מעת-לעת.

מובן אפוא גודל הקפיצה והדילוג – מעונש מוות רחמנא-ליצלן לשחרור (גמור, וגם) ביד רמה, עד כדי כך שחששו מפקידות המלוכה על עיכוב ידיעות השחרור במשך מעת-לעת!

ב. בעת ההיא ראו בעיני בשר שההנהגה עם כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה הנהגה ניסית.

האמת היא שהנהגה עם הרבי היא תמיד הנהגה ניסית, אלא, שהיו זמנים שלא היה ניכר כל-כך בעיני בשר.

ומני אז ראו במוחש שכל העניינים בנוגע להנהגה אצל הרבי מונהגים בדרך שלמעלה מהטבע.

בדרך הטבע לא היה שום מוצא להצלתו של הרבי, ובפרט להמשך עבודתו, ועל-אחת-כמה-וכמה להגדלת והרחבת עבודתו בהרבצת התורה והחזקת היהדות – מצד כמה מניעות והעלמות והסתרים; ואף-על-פי-כן, נמצאה תמיד הדרך המתאימה, כך שבכל מדינה ומדינה שהגיע אליה, התחיל בה את עבודתו – עבודה שהיא בניגוד לראיית מעמד ומצב האפשרות להמשך העבודה במדינה זו, ואף-על-פי-כן התנהלה העבודה בהצלחה.

ג. וצריכים לידע שהנהגה זו הולכת ונמשכת גם עתה – שזהו המוסר-השכל בנוגע אלינו:

ובהקדם המדובר כבר⁵ אודות ששואלים קושיות בנוגע לעניין ההסתלקות כו' – שמצינו בירושלמי⁶ (והובא גם בילקוט-שמעוני⁷) בנוגע לשמשון, ש"כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה⁸, וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל ארבעים שנה⁹... מלמד שהיו... יראים ממנו כ' שנה לאחרי מותו כדרך שהיו יראים ממנו כ' שנה בחייו", כלומר, כיוון שגם לאחר מותו נמשכה הנהגתו וממשלתו, שהיו יראים ממנו, במשך עוד עשרים שנה, הרי זה חשיב כמו ששפט את ישראל ארבעים שנה.

ואם הדברים אמורים בנוגע לשופט בישראל – על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לרבי, שכל עניינו של רבי היא יחידה שבנפש (אלא, שהיחידה שבנפש ממשיך הוא בכל חלקי הנפש ובכל חלקי הגוף), ובנוגע לבחינת היחידה לא שייך כל  עניין ההסתלקות ("דארטן האט דער עניין פון הסתלקות א סאך קלענערע שייכות"), ודאי הדבר בפשיטות גמורה שיכול להיות המשך הנהגתו גם לאחרי ההסתלקות כמו בחייו.

יש¹⁰ אמנם עניינים שבהם נוגע עניין ההסתלקות, אבל, יש גם עניינים שכמו שהתנהלו עד עתה – לפני שנתיים, שלוש וארבע, ומקודם לכן – בהצלחה למעלה מדרך הטבע, מפני שהרבי עמד בראש... כך גם מכאן ולהבא... עומד הרבי בראש ומנהיג כל העניינים,

שהרי אין עניין של הפסק... או ירושה שצריכים לעשות בה חלוקה, דבר זה רוצים ודבר זה לא רוצים ("דאס וויל מען יע און דאס וויל מען ניט")... אלא "הוא בחיים"¹¹, ובמילא ממשיך להנהיג כל העניינים –

ולכן כשם שעד עתה היו כל העניינים בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע...

כך גם מכאן ולהבא – שעכשיו "אשתכח... יתיר מבחיוהי"¹² – יהיו כל העניינים בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע.

ובמילא, הברירה שניתנה לנו היא – שיש לנו את הזכות... לבחור להשתתף... יחד עמו... בעניינים שתחת הנהגתו.

דבר ברור הוא שבכל אופן יימשכו כל העניינים מכאן ולהבא כמקודם, וכמו כל דבר חי, יהיה זה באופן של "מעלין בקודש"¹³, הלוך וגדול, בהרחבה ובהתפשטות; אלא, כשם שהרבי אמר¹⁴ בנוגע לכתיבת הספר-תורה (לקבלת פני משיח צדקנו), שאין רצונו לקחת הזכות לעצמו...

וגם הוסיף והבטיח, שההשתתפות בכך, תהיה כלי להמשכת הברכה וקבלת הברכה, בבני, חיי ומזונא רוויחא.

ד. וכל זה מודגש ביותר בי"ב תמוז, יום ההולדת של הרבי, שאז "מזלו גובר"¹⁵, שאז ראו בעיני בשר שכל העניינים הם בדרך למעלה מן הטבע לגמרי.

וכן הוא בכל שנה ושנה, שהימים י"ב-י"ג תמוז הם עת מוכשר לכך – שכל אחד ואחד יכניס ויטיל את עצמו ("אריין-ווארפן זיך") באחד מן המקצועות או בכמה מן המקצועות שעמם הנהיג הרבי, מנהיג וינהיג ("מיט וועלכע דער רבי האט אנגעפירט... און פירט אן... און וועט אנפירן")... ויכניס וישתף בזה גם את בני ביתו.

ואז ימשיך להם הרבי – נוסף על הזכות להשתתף בעבודתו של הרבי כשלעצמה – לכל אחד ואחת כל המצטרך לו, בבני, חיי ומזונא רוויחא.

ה. בנוגע לקביעת יום-טוב, הילולא או יומא דפגרא – כיוון שעל-פי נגלה דתורה ישנה סוגיא שלמה בגמרא (במסכת ראש-השנה¹⁶) אודות ביטול הימים-טובים שנזכרו במגילת תענית, ושלילת קביעת ימים-טובים נוספים, כלשון הגמרא "בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?!" (בתמיהה) – הרי, קודם שמתקנים וקובעים יום-טוב, הילולא או יומא-דפגרא חדש, צריכים לכאורה להקדים ולבוא לידי הסכמה ("דורכקומען") עם סוגיית הגמרא...

ולאידך, רואים בפועל, המנהג בכל תפוצות ישראל – "מנהג ישראל תורה היא"¹⁷ – שהיתוספו כמה וכמה ימים שנקבעו ליום-טוב על נס שנעשה לקהל, או על נס שנעשה לאדם מסויים, או על נס שנעשה לצדיק.

וכבר האריך בזה בשאלות-ותשובות החתם-סופר¹⁸, ומסקנת הדברים – על-פי התירוץ השני בגמרא שם¹⁹ "בזמן שבית-המקדש קיים אסורין (הימים האלו הכתובים במגילת תענית, בהספד ותענית), מפני ששמחה היא להם, אין בית-המקדש קיים מותרין, מפני שאבל הוא להם" [כלומר: אותם ימים שנקבעו לימים-טובים בגלל מאורעות הקשורים עם בניין בית-המקדש, מזכירים ומדגישים יותר את החורבן] – שהכלל ש"קמייתא בטול (בגלל ש"בטלה מגילת תענית") אחרנייתא מוסיפין" (בתמיהה), אינו שייך לקביעת ימים-טובים על נס שאירע בזמן הגלות ובחוץ-לארץ (או אפילו לנס שנעשה בארץ, אלא) שאינו קשור עם בית-המקדש או עם ירושלים בבניינה²⁰.

ועניין זה מתאים עם המבואר בדרושי חסידות²¹ שיש עניינים שלאחר החורבן יכולים להשיגם בחוץ-לארץ דווקא, מה-שאין-כן בארץ-ישראל, כיוון שההעלם וההסתר שמצד החורבן גדול בארץ-ישראל, משום שכל המקודש ביותר חרב ביותר (כמו שכתב הרמב"ן²²). ודוגמתו בנידון דידן – שימים-טובים שנקבעו על ניסים שאירעו בארץ-ישראל בזמן שבית-המקדש היה קיים, בטלו לאחר החורבן, ואף-על-פי-כן, קובעים יום-טוב חדש על נס שאירע דווקא בחוץ-לארץ, בזמן הגלות, ובמצב של גזירת השמד – כמו היום-טוב די"ב תמוז, שהולך ומתפשט בקהילות ישראל יותר ויותר, עד שיבוא הזמן שיתפשט לכלל ישראל, בביאת משיח צדקנו.

ו. וביאור העניין²³:

נתבאר לעיל (במאמר²⁴) בנוגע לעניין הניסיונות, שהניצוץ האלוקי שבניסיון הוא בהעלם והסתר גדול ביותר, ועד שהוא כמו ש"חתיכה עצמה נעשית נבילה", אבל לאידך, כאשר מגלים את הניצוץ האלוקי הנסתר ונעלם בניסיון – לא על-ידי עבודה בדרך של שקלא-וטריא, אלא על-ידי זה שיהודי מעורר את הביטול עצמי והתוקף עצמי, אזי נעשית שבירת הקליפה, ובמילא מתגלה הניצוץ האלוקי – הרי זה אור גדול ביותר.

וכפי שרואים שאור גדול ביותר בוקע ומאיר אפילו בתוך מכתש, שכן, למרות היותו מקום חשוך, והאוויר שבו מעופש ביותר, מכל מקום, ביכולתו של אור גדול לבקוע ("דורכשפארן") ולהאיר חושך הכי גדול.

ועל-דרך זה בנוגע לנס שנעשה לאחרי החורבן, בזמן הגלות, בחוץ-לארץ, ובמצב של גזירות קשות ביותר כו' – שנס כזה מורה על גודל מעלת אור, כיתרון אור מן החושך, שביכולתו לחדור ולהאיר גם במקום החושך, ובמילא, אין זה פלא שדווקא בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל, ניתוסף עוד יום-טוב.

ובסגנון תורת חסידות: מצד אור שבסדר השתלשלות – שהאיר בזמן שבית-המקדש קיים – לא שייך להוסיף ימים-טובים חדשים לאחרי שהתבטלו ימים-טובים שלפני זה ("קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין" (בתמיהה)), אבל מצד האור שלמעלה מסדר השתלשלות – שמתגלה על-ידי ביטול ההעלם וההסתר שבחשכת הגלות דווקא – אין פלא שניתוסף עוד בחשכת הגלות.

ז. ובפרטיות יותר – בנוגע להיום-טוב די"ב-י"ג תמוז:

בעת ההיא היה העלם והסתר גדול ביותר, כמודגש גם בכך שהמאסר של הרבי היה קשור עם יהודי דווקא – כידוע²⁵ הפתגם (שהיו חוזרים עליו בהתוועדויות של זקני החסידים (אין די אלטע פארביינגענישן")) בנוגע לי"ט כסלו, שכיוון שהיה העלם והסתר על פנימיות התורה, לכן לא היה יכול להיות הדבר על-ידי גוי, ש"בבואה דבבואה (בחינת היחידה) לית להו"²⁶, אלא על-ידי יהודי דווקא, ועל-דרך זה יש לומר בנוגע לי"ב תמוז, שגם אז היתה ידם של היהודים באמצע, מצד גודל ההעלם וההסתר על פנימיות התורה.

אמנם, מצד התגלות העצם של הרבי, ביטול עצמי ותוקף עצמי (כאמור שזוהי דווקא הדרך להתגבר על ניסיון) – נתבטל ההעלם וההסתר שבניסיון באופן כזה שהג.פ.או. עצמם באו לידי הכרה שצריכים לשחררו (ולא רק שחרור סתם, אלא) ביד רמה (כנ"ל ס"א), ולא עוד אלא שלאחרי משך זמן הודו בכך שדווקא על-ידם ניתוסף אצל חסידים עוד יום-טוב – י"ב תמוז!

משך²⁷ זמן לאחרי גאולה י"ב תמוז, נאסר על-ידי הג.פ.או. אחד מחשובי הרבנים, וכשדיבר עמהם להוכיח להם שאסרוהו ללא עוול בכפו, נענו אנשי הג.פ.או. ואמרו לו [הם דיברו אליו ברוסית, אבל כיוון שלא כל הנמצאים כאן מבינים רוסית, אספר תוכן דבריהם בשפה המדוברת]: מדוע הנכם מפחדים מהמאסר, אדרבה, על-ידי זה יתוסף עוד יום-טוב אצל חסידים! כשאסרו את הליובאוויטשער – הסבירו את דבריהם – ניתוסף היום-טוב של י"ב תמוז, וכשיאסרו אתכם ואחר כך ישחררו – יתוסף עוד יום-טוב!...

שזהו על דרך ובדוגמת הודאת יתרו: "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים"²⁸, שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול ביותר²⁹.

ח. עניין זה מצינו גם בעת המאסר גופא:

הרבי סיפר³⁰ שבשבתו במאסר נכנסו לחדר מאסרו ביום השבת כדי לצלם אותו,

– על-פי חוק המלוכה צריך להיות במשרד של בית-הסוהר תמונה של כל אסיר. וכיוון שמאיזה סיבה לא צילמו את הרבי קודם שהכניסוהו לתא מאסרו (הנקרא "צעלע"), באו לצלמו בתא מאסרו ביום השבת.

באותה שעה – היה זה בשעה השנייה, השלישית, או הרביעית לאחרי חצות – התפלל הרבי כשטליתו מכסה את פניו ("מיטן טלית איבערן קאפ"), וכשנכנסו לתאו וראוהו יושב כשטליתו מכסה את פניו – הלכו להם. לאחרי משך זמן – שעה או שעה ומחצה (הרבי לא אמר כמה זמן) – באו עוד פעם. הרבי עיין באמצע התפילה אבל טליתו לא הייתה מכסה את פניו, וכשהבחין בהם בהיכנסם עם כל ציוד הצילום ("מיט דעם גאנצן קלאפער-געצייג), עשה איזו תנועה בידו ("א מאך געטאן מיטן האנט") בהראותו שאינו יכול להפסיק עכשיו, ונבהלו והלכו להם. לאחרי עוד משך זמן – שעה או שעה ומחצה – באו פעם שלישית, ואז אמר להם הרבי שכיוון ששבת היום, אסור לו להצטלם. וכששמעו את דבריו, הלכו להם, ודחו את הצילום לזמן אחר.

מאורע זה הוא דבר פלא, ועל-פי שכל אין לו מקום לגמרי:

אנשים אלה – אינם צריכים להתפעל מ"טלית", ואינם מפעלים מ"טלית", ואדרבה: הם אסרו את הרבי בגלל היותו רב, רבי, שמתכסה בטלית!...

מהי אפוא הסיבה לכך שכאשר הרבי היה אצלם, בד' אמות שלהם, סביבה שכולה שורצת באנשים שלהם, ובין ד' הכתלים שלהם, מקום שאין בו מזוזות³¹ – התפעלו ונבהלו בראותם את הרבי יושב כשטליתו מכסה את פניו, עד כדי כך שהסתלקו להם, בהבינם שאין להם מה לעשות כאן! – היכן יש מקום לדבר כזה בשכל?!...

אלא מאי – מצד העצמיות של הרבי (שעמד בביטול עצמי ובתוקף עצמי) נפעל גם במציאות כזו שהניצוץ האלוקי שבה נסתר ונעלם לגמרי עד לאופן שחתיכה נעשית נבילה (אלא שאף-על-פי-כן נשארה מציאות הניצוץ), שכאשר מציאות זו רואה³² עצמות ומהות³³ כפי שיושב מעוטף בטלית מעל הראש... אזי אין אצלם נתינת מקום כלל (לא מצד השכל, כיון שאצלם גופא הרי זה ענין שאינו שייך לשכל) לנסות לבלבל, כיון שכאן מתבטלת מציאותם ("זייער מציאות ווערט דאָ אויס מציאות"), ולא זו בלבד שאינם מבלבלים, אלא עוד זאת, שמסתלקים מהמקום, בראותם שאין להם מה לעשות כאן ("מ'האָט דאָ ניט וואָס צוטאָן")!...

ט. וכוח זה נותן הרבי לכל אחד ואחד מאתנו:

במכתבו לחג הגאולה³⁴ כותב הרבי: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

וכיוון ש"לא אותי בלב גאל... כי אם גם את כל... אשר בשם ישראל יכונה" – סוג כזה שהכל שייכים אליו – הרי כל אלה השייכים אל הרבי³⁵, "די וואס האלטן זיך אין זין קליאמקע"³⁶, צריכים לידע שאין להם מה להתפעל מהעלם והסתר, ואין להם מה להתפעל ממניעות ועיכובים, ואין להם מה להתפעל אפילו מהעלם והסתר מאלה שיש להם גם "בבואה דבבואה"!

אם רק לא ישימו לב להעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, ויעשו תנועת ביטול עם היד ("מ'וועט א מאך טאן מיטן האנט") מתוך ביטול עצמי ותוקף עצמי – אזי יתבטלו במילא כל ההעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, למעלה מדרך הטבע (כפי שהרבי מסיים במאמר³⁷ – שהלמעלה מהטבע נמשך בטבע עצמו (כשם שהשחרור מן המאסר היה בטבע), ואז יכולים למלא ולהשלים את השליחות שהוטלה עלינו בעולם-הזה הגשמי והחומרי למטה מעשרה טפחים.

וכאמור לעיל (במאמר³⁸) – צריכה להיות הגישה לכל ענייני עולם-הזה באופן של השתוות, מצד הידיעה וההכרה ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"³⁹, ואז זוכים להתגלות הטוב בכל העניינים, כמבואר בתניא⁴⁰ בעניין "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"⁴¹, שגם העניינים שהיו תחילה באופן של חסדים המכוסים – באים ומתגלים בטוב הנראה והנגלה.

(קטעים מהתוועדות י"ג בתמוז ה'תשי"א – תורת-מנחם כרך ג, עמ' 185-196 – בלתי מוגה)

__________________________________

1)    ראה רשימת המאסר (עם הוספות) – סה"ש תרפ"ז עמ' 179 ואילך. ספר התולדות אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג פ"ח ואילך.

2)    שיחת ג' תמוז תש"א ס"ח (סה"ש תש"א עמ' 139).

3)    בשיחה הנ"ל נאמר רק שהיתה שורה מחוקה, ולא נתפרש מה נכתב באותה שורה, כי, בחיים חיותו בעלמא דין, לא רצה אדמו"ר מוהריי"צ לבטא זה בדיבור (כ"ה בלקו"ש ח"ד ס"ד 1062 ואילך (המו"ל)).

4)    על-ידי א' מעובדי המקום שהוצרך להיות שם בשביל ניהול העניינים הכי מוכרחים (כ"ה בשיחת י"ב תמוז תשכ"ה בתחילתה (המו"ל)).

5)    שיחת ש"פ חיי-שרה בסופה (לעיל ח"א עמ' 96). יו"ד שבט סט"ז (שם עמ' 215). ועוד.

6)    סוטה פ"א ה"ח.

7)    ס' שופטים רמז עא.

8)    ראה השקו"ט במפרשים לירושלמי שם. וראה סה"מ מלוקט ח"א עמ' ק הערה 18.

9)    ס' שופטים טז,לא.

10)  מכאן ועד סוף השיחה דיבר כ"ק אדמו"ר בקול שקט ומאופק, ומפעם לפעם נעצר בבכי חנוק (המו"ל).

11)  תענית ה,ב.

12)  זח"ג עא,ב. וראה תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך.

13)  ברכות כח,א. וש"נ.

14)  ראה אגרות-קודש שלו ח"ו עמ' רעח. לקו"ש ח"ב עמ' 589. ועוד.

15)  ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם.

16)  יח, סע"ב ואילך.

17)  ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.

18)  חאו"ח סקס"ג (בסופו). סקצ"א. סר"ח. יו"ד סרל"ג (בסופו). וראה גם שד"ח כללים מע' הפ"ה כלל כט (הובא באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' קלג).

19)  יט, רע"ב.

20)  ראה שו"ת חת"ס (סקס"ג) שם: "תינח ניסים התלויים בביהמ"ק, אבל ניסים שנעשו בחו"ל, אדרבה, שמחה, שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו'".

21)  ראה אוה"ת ויצא רטז, סע"ב ואילך.

22)  באגרת לבנו – נדפסה ב"כתבי רמב"ן" (הוצאת שעועל – ירושלים תשכ"ד) כרך א עמ' שסח.

23)  ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד עמ' שצו ("וכמו שנדבר בהתוועדות דחג הגאולה י"ב תמוז כו'").

24)  לעיל עמ' 180 ואילך.

25)  סה"ש תורת-שלום ס"ע 44 ואילך.

26)  יבמות קכב,א. וש"נ. וראה לקו"ת תצא לו,ג ואילך. ובכ"מ.

27)  ראה גם פורים סי"ג (לעיל ח"א עמ' 308).

28)  יתרו יח,יא.

29)  ראה זח"ב סז,ב. סח,א. סה"מ מלוקט ח"ג עמ' נח, ובהנסמן שם בעמ' 15.

30)  ראה "רשימות" חוברת קפא ע' 18. סה"ש תרפ"ט ע' 69. וש"נ.

31)  ראה סה"ש תש"ב עמ' 82 (נת' בלקו"ש ס"ע 126 ואילך).

32)  כ"ק אדמו"ר הפסיק לרגע, והמשיך בקול חנוק מבכי (המו"ל).

33)  ראה גם תורת-מנחם ה'שי"ת כרך א' עמ' 25.

34)  אגרות-קודש שלו ח"ב עמ' פ. וש"נ.

35)  הבא לקמן – דיבר כ"ק אדמו"ר כשקולו חנוק מבכי (המו"ל).

36)  ראה סה"ש תרפ"ד עמ' 58. וש"נ.

37)  ד"ה נתת ליראיך הנ"ל (ס"ה) בסופו (סה"מ תשי"א עמ' 293).

38)  לעיל עמ' 183.

39)  ברכות ס, סע"ב. טושו"ע או"ח סו"ס רל.

40)  פכ"ו (לג, א).

41)  ס' שופטים ה,לא.

 משיח וגאולה בפרשה

גאולת נשיא הדור – זמן מסוגל ומוכשר לקירוב וזירוז הגאולה

גם עבודה באופן של גאולה, צריכה לבוא בלבושי הטבע

בשנה זו, שקביעות ימי הגאולה היא ביום חמישי ויום שישי – שיום השבת בא בהמשך ובסמיכות ממש (ללא הפסק כלל) לימי הגאולה, ולא עוד, אלא שמצד החיוב להוסיף מחול על הקודש, נמצא שיום השבת מתחיל בי"ג תמוז.

ולכן, יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בזיכרון ימי הגאולה, ובאופן ד"הימים האלה נזכרים ונעשים"...

והוראה . . מאופן הגאולה:

הגאולה די"ב-י"ג תמוז היא עניין של נס שלמעלה מן הטבע, אבל יחד עם זה, נמשכה והתלבשה בלבושי הטבע: על-ידי ההשתדלות בשאר מדינות כו', כידוע ומפורסם.

וההוראה מזה – שגם העבודה באופן של גאולה (למעלה ממדידה והגבלה) בזמן הגלות צריכה להיות בלבושי הטבע, אף שההכנה לזה היא על-ידי-זה שמקבל עזר וסיוע מלמעלה (גם) באופן נסי שלמעלה מן הטבע.

ועל דרך הסיפור הידוע בזמן מאסר רבינו הזקן, שהעמיד את הספינה – כדי שיוכל לקדש את הלבנה – באופן ניסי, ואף-על-פי-כן, לא קידש את הלבנה אלא לאחרי שהפקיד העמיד את הספינה, שההכנה למצווה יכולה להיות באופן ניסי, אבל קיום המצווה צריך להיות בטבע דווקא.

ועוד והוא העיקר – שמגאולה זו באים לגאולה האמיתית והשלימה:

מכיוון שכל ענייני הגאולה – "שם גאולה עלה" – שייכים זה לזה, הרי מובן, שהגאולה די"ב-י"ג תמוז – גאולה של נשיא הדור, שבגאולתו נגאלו גם כל אנשי הדור – שייכת (גם) לגאולה האמיתית והשלימה.

ובפשטות – שעל-ידי הגאולה די"ב-י"ג תמוז היתוסף בהרבצת התורה וחיזוק הדת כו', "מעשינו ועבודתינו" שממהרים ומזרזים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, כולל ובמיוחד – ההוספה בהפצת המעיינות חוצה, שעל-ידי-זה קא אתי מר, דא מלכא משיחא.

ומזה מובן שימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז (ויום השבת קודש שלאחריהם) הם זמן מסוגל ומוכשר ביותר לפעולות מיוחדות לקירוב וזירוז הגאולה.

כולל ובמיוחד – הוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בריבוי מאמרים שיחות ומכתבים של בעל הגאולה . . כי מכיוון שסיבת הגלות היא ההיפך של אהבת-ישראל, הרי, על-ידי ההוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל מבטלים את סיבת הגלות, ובהיבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות), ו"מיד הן נגאלין".

 (משיחת שבת פרשת בלק, י"ד בתמוז תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז, כרך ד, עמ' 18-16)

 ניצוצי רבי

תל אביב – עיר ואם בישראל

ביקורו של הרבי הריי"צ, והדפסת ספר התניא בתל-אביב בשנת תש"ג * הסיבה  שמיקמו את כפר חב"ד ליד תל-אביב בהנחיית הרבי * התכתבות מרשימה בין ראשי העיר לרבי * מקבל את 'מפתח העיר' כהוקרה, וקביעת "יום החינוך" בעידודו ובברכתו * ואת אנ"ש תושבי תל-אביב מעורר הרבי לבסס את ענייני חב"ד בעיר

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

קיבלו פני הרבי

בביקורו של כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ בארץ-הקודש בשנת תרפ"ט שהה מספר ימים בתל-אביב (מיום שני י"ג מנחם-אב עד יום חמישי ט"ז מנחם-אב), אז ביקרה אותו משלחת מיוחדת מטעם הנהלת העיר, בראשות ממלא מקום ראש העיר מר ישראל רוקח. הרבי השמיע באוזניהם דברים שבראשיתם הדגיש כי "עיר ישראל הראשונה היא עיר הקודש ירושלים אשר שם איווה אלקי ישראל למושב לו", כמתואר ב'ספר התולדות' (אדמו"ר מוהריי"צ כרך ד' עמ' 38-41), ובהרחבה ב'מסע הרבי לארץ הקודש'.

בין השאר הגיעו לתל-אביב לראותו כמה אלפים מבני הקיבוצים – ולימים התייחס הרבי לתופעה זו (ראה גם 'שיחות-קודש' תש"ל כרך ב' עמ' 370).

תל אביב, העיר השנייה (כיום) בגודלה ובמספר תושביה בארץ, נחשבת לאחת הערים החשובות בארץ מאז היווסדה, בשנת תרפ"ט, כשכונה יהודית הסמוכה ליפו.

ראשית הישוב החב"די באזור היה ביפו כבר בשנת תרכ"ו, והלך והתפתח עם השנים אולם זכה לתנופה משמעותית בשנים תרצ"ה-תרצ"ו (ראה 'תולדות חב"ד בארץ הקודש' פרקים לג-לד).

"העיר היותר גדולה בארץ ישראל היא: תל אביב" מתבטא הרבי ביו"ד שבט תשכ"ג (תורת מנחם כרך לו עמ' 136), אלא שהדגיש: "מבלי הבט על העניין של 'עשר קדושות הן'" (שם).

גם במכתב מח"י טבת תשמ"א מרמז הרבי על עובדת תל-אביב סמל היישוב החדש ("והישוב שלאחרי זה שהוא ברחבי הארץ").

"בעיר ואם בישראל תל-אביב יפו" כתב בשנת תשל"ג (אגרות-קדוש כרך כח עמ' יז), ובדומה לכך גם בשנים מאוחרות יותר.

בהתוועדות י"ט כסלו תשי"ד (תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 251) הזכיר הרבי את הדפסת ספר התניא בתל-אביב בשנת תש"ג – אז השאירו את ציון פרט השנה בפסוק "בקדוש ישראל יגילו".

כפר חב"ד בסמיכות ל'תל אביב'

לימים יכתוב הרבי בח"י טבת תשמ"א לשגריר ישראל בוינה מר יששכר בן יעקב ('תשורה' בידרמן תשע"א, ניצוצי אור (מינדל) עמ' 116-117):

כשיצא גל חסידי חב"ד מאחורי מסך הברזל, הורה להם כ"ק מו"ח אדמו"ר לעלות לארץ-הקודש ולייסד שם מקום מושב מרכזי, ובאו שם בדברים עם המשרדים המתאימים, ואף שלא ברורים אצלי טעמי המשרדים, אבל העובדה היא שהקציבו עבורם את השטח בו יסדו כפר חב"ד, שהוא על יד תל אביב.

כדרך אנשי חב"ד, תיכף בתחילת התיישבותם החלו בפעילות ומבצעים להפצת התורה והיהדות בין הבאים מאחורי מסך הברזל וגם בחוגים אחרים. מובן שהארגון והמשרדים של חב"ד היו צריכים להיות בקרבת מקום ליישובם, היינו תל אביב ובכפר חב"ד...

וכך אכן מוצאים במכתבו של הרבי (כ' אדר תשי"ב – אגרות קודש עמוד רסג-רסד) מימי הבראשית של כפר חב"ד, בו מתייחס לעובדת מיקומו של הכפר – שקרוב הוא לתל-אביב:

כיון שהסוכנות בעצמה הושיבה אותם במקום זה, וכבר נתרגלו להמקום ועשו בו כמה שיפורים, וכן סידרו סדרי חייהם וקישורים עם תל-אביב והסביבה גם-כן בהתאם לזה... לעמוד בקישור תמידי עם תל אביב וכו'.

התרגשותו של הרב ניימרק

אחד הרבנים החשובים בתל-אביב היה הגאון הגדול רבי אברהם יעקב ניימרק, בעל 'אשל אברהם', שנתמנה לראש הרבנים בתל-אביב בשנת תרצ"ב, ושימש בתפקיד זה כשלושים שנה (עד פטירתו בט' מר-חשון תשכ"ב). הרב ניימרק קיים קשר הדוק עם הרבי ונשא ונתן עמו בכמה וכמה סוגיות בספריו. בספר 'היכל מנחם' כרך א' (קה"ת תשנ"ד ב'מבוא' עמ' יז) נחשפה איגרת אותה שיגר להנהלת אגודת חסידי חב"ד, ובה מבטא את חביבותו הרבה למכתב הרבי (משם הועתק גם ל'שמן ששון מחבריך' כרך ג' עמ' 118 – בהשמטת המקור). להלן האיגרת במלואה:

"ב"ה, יום א"ח [=אסרו חג] כ"ב תשרי התשי"ז

"שלום רב לאחי ורעי חברי מרכז אגודת חסידי חב"ד בארצנו הקדושה תובב"א.

"בשפעת שלום וברכה תתברכו ממקור הברכות, על שפעת הברכה השראה ועידוד שהפחתם בנפשי, בהביאם ברכה לתוך ביתי מאדמו"ר הגאון הנעלה שליט"א.

"זה מזמן שהוא ברוח קדשו ראה ורואה אותי מרחוק, ובזכות אבותי הקדושים מזמן לזמן ישלח דברו וירפאני יחזקני ויאמצני.

"הנני שולח לכם לוטה בזה המכתב האחרון שקיבלתי ממנו – בתנאי כפול ומכופל שתחזירו אותו אלי למע"ה [=למען ה'] ממנו נראה עד כמה גדלה ההתקשרות הנפשית בין גדולי הנפשות זי"ע.

"הנני שולח לכם בזה את ספרי שיצא כעת לאור, ושבסופו שני עניינים שהאדמו"ר שליט"א האיר את עיני בהם והנני מביאם בשמו.

"דבר פלא! דבריו הגיעני ביום שספרי נגמר, ומבית הדפוס אמרו לי עמוד נשאר נייר חלק אולי אוכל להשלים את החסר, ובזו הרגע הגיעוני דבריו. אין זאת אלא שבזכות אבותי עמדה לי שאסיים את ספרי בדברי אלקים חיים מאור נעלם אור גנוז, ולהכפל בכי טוב.

דמות רבנית פלאית נוספת מתל-אביב היה הגאון הצדיק רבי יהודה זרחיה מרדכי לייב חיים הלוי סגל (תרפ"ד-תשס"א), שעמד בקשר עם הרבי על כל צעד ושעל, וזכה לקבל מכ"ק ברכות ועידודים הן בתחום הרבנות והן באיגרות תורניות – ראה בהרחבה ב'שמן ששון מחבריך' כרך ג' עמ' 151-159.

"לעזר למפעלי חב"ד"...

רבנים חב"דיים וזקני החסידים היו בתל אביב לרוב. מקצתם הם מן החתומים על מכתב בקשה לרבי שיבוא לבקר בארצנו-הקדושה, ראה 'מבית הגנזים' עמודים פג-פו.

בשנת תשי"א הסכים הרבי להצעה להעביר את ישיבת חב"ד מתל-אביב ללוד (אגרות-קודש כרך ד' עמ' צד-צה). אולם בד בבד הורה:

להשאיר איזה כתה או מחלקה בתל-אביב גם-כן כדי שזה יהיה 'ממוצע' ו'צינור' אשר על ידו יהיה נקל יותר להמשיך ילדי תל-אביב וסביבותיה להישיבה בלוד.

הסיבה המרכזית להעברת הישיבה הייתה – "בכדי שלא יבלבל שאון עיר תל-אביב להשקידה בלימודים כו'", ועוד זאת "איבוד הזמן מבית אחד [=מקום הלימודים] לחברו [אכילה ולינה שהיו בשני מקומות נפרדים הרחוקים זה מזה] וכו'".

בחורף תשט"ז התקיימה במילאנו שבאיטליה ועידה של ראשי ערים מכל העולם ("מבאי-כוח עיירות מכל קצוי תבל, היינו, בין-לאומי"). בין השאר נכח שם "ראש עירית תל אביב עתה מר לבנון שי', וסיפר בחזרתו לארץ-הקודש תבנה-ותכונן מפעולות ליובאוויטש במדינת איטליא" – כך תיאר הרבי באיגרתו להרה"ג ר' מרדכי הכהן פרלוב, ששימש באותה תקופה כרב במילאנו שבאיטליה (אגרות-קודש כרך יב עמ' רעג).

למרות שהקהילה החב"דית בתל אביב והמוסדות במיוחד נתמעטו ונחלשו – אך עדיין הייתה ההשפעה החב"דית ניכרת, ורמז לדבר במכתבו הבא של הרבי שנכתב למר מרדכי נמיר ראש עירית תל-אביב (אגרות-קודש כרך כב עמ' שכז-ח):

ב"ה, ערב ראש השנה תשכ"ג, ברוקלין, נ.י.

לכבוד מר מרדכי שי' נמיר, ראש העירי' תל אביב,

שלום וברכה!

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני להביע בזה לכ' [=לכבודו] ולכל אשר לו ברכת השנה, לשנה טובה ומתוקה בגשם וברוח גם יחד.

בהזדמנות זו, אף כי באיחור זמן ואתו הסליחה, הנני מאשר קבלת האלבום מהעיר שהואיל לשלוח לי על ידי ידידו וידידי, שרואה אני בזה אות הוקרה לתוכנית חב"ד ומפעלי[ה], שזה גם-כן מחזק תקותי שכ[בודו] יהי[ה] לעזר למפעלי חב"ד בתל אביב וסביבותי[ה] ובכל רחבי הארץ, שכן השפעתו ניכרת גם מחוץ לעירו ובחוגים רחבים.

ובעמדנו בימים אלו של חשבון בנוגע העבר והכנה לשנה החדשה, אביעה תקותי שינצל השפעתו בעירו הכי גדולה באוכלוסין בארץ הקדש שתהיה גם הגדולה בעניני רוח וקדושה, שלום וצדק. וכיון שתורתנו תורת חיים רובה עסוקה בעניינים מעשיים, יהי רצון שהשפעתו הטובה תומשך במעשים בפועל, ודלא כהסיסמה רחמנא ליבא בעי ומספיק, אלא במעשה דוקא, ובפרט, כנ"ל שהעיר היא הגדולה בארץ אשר ארץ הקדש יקרא לה, ובלשון תורתנו תורת חיים ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, שזה מבטיח גם עזר מלמעלה לברכה והצלחה בכמות ובאיכות גם יחד.

בכבוד ובפ"ש [=ובפרישת שלום] שאר חברי העירי[ה] שי' ובברכת כתיבה וחתימה טובה.

מובן ופשוט שיודע אני שכ' הוא חבר מפלגה, אבל מובן ופשוט גם-כן שאין זה בסתירה לכתוב לעיל, אלא אדרבה, כיון שהיא המפלגה שיש לה רוב בכנסת והיא שלטת בכמה ענינים ומפעלים; ותורה אחת לכולנו, לכל בני ישראל, בלי הבדל מפלגה כלל.

בברכה, חתימת-יד-קודשו.

עזרה לישיבת עולים ספרדים

והנה פניה לראש עירית תל-אביב בעניין הקשור למבנה ישיבה לא חב"דית (אגרות קודש כרך כח עמ' יז):

ב"ה, ראש חודש מרחשון, התשל"ג, ברוקלין נ.י.

לכבוד מר יהושע שי' רבינוביץ, ראש עיריית ת"א-יפו

שלום וברכה!

אפשר שמכתבי זה יעורר תמיהתו, כיון שעד עתה לא היתה לנו הזדמנות להיפגש אישית או לבוא במגע וכו', אבל מאחר שתוכנו הוא ענין הנוגע לרבים תקותי שיקבל פנייתי אליו בסבר פנים יפות, ובמיוחד שהוא ענין אשר בודאי תלוי בו שיבוא על פתרונו הטוב, ובפרט שזכות הרבים מסייעתו.

והענין הוא בנוגע ישיבת הרמב"ם אשר בהדר יוסף, ת"א, אשר כפי שהודיעו לי נמצא ממולה מגרש שזה מזמן שטיפלו להעמיד את המגרש לרשות הישיבה, אלא שהרשיון הפורמלי ל"שינוי יעוד" מעכב, ועכשו יש כאילו סברה לעשות שם מועדון קהלתי.

ואף על פי שלא ידועים לי פרטי הדברים והקושיים שבזה, אבל בשים לב שזה נוגע לענין יסודי של לימוד תורה ברבים, ובפרט מוסד מעדת הספרדים, שלנוער שלהם בעיות מיוחדות, ובעיקר בעיות קליטה אחרי שעקרו ממדינות בהן חיו מאות בשנים ועלו לאה"ק ת"ו וצריכים להסתגל לתנאי חיים שונים בהחלט מאלו שהורגלו בהם וכו' – בודאי ראויים הם לשימת לב מיוחדה ולפנים משורת הדין ויותר.

והרי לדכוותי' דמר הבקי בכל ענינים אלו, האריכות בזה למותר, ובפרט אשר סיפרו לי שכבר פנו למר בענין זה. ולא באתי אלא לתמוך בבקשתם ולהוסיף גם בקשתי, כפולה ומכופלת, לסייע להתפתחות הישיבה האמורה בכלל ובמיוחד על ידי העברת המגרש המבוקש לרשותה, שכפי בקשתם נמצא סמוך לה ממש, בתנאים נוחים.

בכבוד ובברכה לבשר טוב בהאמור, ובכלל מפעולותיו לטובת אחינו בני ישראל בעיר ואם בישראל ת"א-יפו וסביבותי'. ות"ח [=ותשואת-חן] מראש על הטרחא בכ"ז [=בכל-זה] וסליחה על ההטרדה בכ"ז [=בכל-זה].

בחודש ניסן תשל"ז שיגר ראש עיריית תל-אביב-יפו, שלמה להט, את 'מפתח העיר', עליו נחרטו הדברים הבאים (תצלום ב'כפר חב"ד' גיליון 1521 עמ' 32):

ב"ה / לרבי מנחם מענדל שליט"א שניאורסאהן מליובאוויטש / בהוקרה / שלמה להט / ראש עיריית ת"א-יפו / ניסן, תשל"ז.

אשרי חלקם של כל המשתדלים...

"בטח נפגש מזמן לזמן עם אנ"ש דתל-אביב" כתב הרבי בא' מר-חשון תשט"ז – (אגרות-קודש כרך יב עמ' מג). ועוד באותה שנה (כרך יג עמ' תמח. וראה אגרת יד אלול תשי"ט – כרך ח"י עמ' תקל):

תקותי שמשתתף בהתוועדות אנ"ש הנערכות גם בתל-אביב מזמן לזמן ועל-כל-פנים יעשה זה מכאן ולהבא.

בא' תמוז תשכ"ד (אגרות-קודש כרך כג עמ' ריז) כתב הרבי:

התקוה שיש לו מכירים ומה שנוגע עוד יותר ידידים חרדים לדבר ה' ותורתו... והרי כמה וכמה נמצאים בתל-אביב.

ובמכתב אחר מכ"ח מר-חשון תשט"ו (אגרות-קודש כרך יו"ד עמ' צז):

בתל אביב... אין צריך להיות בזה כל קישויים [=ללמד שיעורי חסידות]...

ובאדר"ח אדר ראשון תשי"ז (שם כרך יד עמ' תמ) כתב:

נעם לי לקרות על-דבר השתדלותו לארגן קבוצת בחורים בתל-אביב ללימוד תניא. ואף שכפי שכותב חפשים הם לעת-עתה, מובטחים אנו בכח תורתנו הקדושה תורת חיים שגדול תלמודה שמביא לידי מעשה.. ואשרי חלקם של כל המשתדלים בזה.

נבחר לרב מראש

הרבי היה מעורה בענייני רבנות בתל-אביב. במכתבו מח"י ניסן תש"כ (אגרות-קדוש כרך יט עמ' רסד-ה) התייחס הרבי לרבנות החב"דית בעיר:

בקשר עם מקום הרבנות שהתפנה לאחרונה בתל-אביב בית הכנסת נחלת בנימין – שהממלא מקום יהיה כתוכן התואר ממלא מקום הנפטר בהנוגע לעניני תורת החסידות ומנהגיה.

ובקשר לרבנות העיר תל-אביב – כותב הרבי לרב הלל מדליה מאנטוורפן (אגרות קודש כרך כח עמ' קצג):

דעתי בנוגע לרבנותו כמקדם ושלילת תל אביב עוד נתגברה.

מאידך, הרה"ג רבי יצחק ידידה פרנקל, רבה של תל-אביב יפו מאז שנת תשל"ג, ביקר אצל הרבי בשנים תשכ"א ותש"ל. בביקורו הראשון שוחח עמו הרבי "על רבנות תל אביב ועל מצב הרבנות בכלל", ובשני שאל אותו הרבי: "מה בקשר לרבנות בתל-אביב?.... מה אומרת תל-אביב עצמה?!" – שנתיים לאחר-מכן נבחר פאר לרבנותה! (ראה 'שמן ששון מחבריך' כרך ד' עמ' 98).

יותר יהודים מבני ברק!...

בפגישתו של האדמו"ר מסדיגורא (זצ"ל) עם הרבי בד' תמוז תש"מ ('בצל החכמה' עמ' 88,92) אמר הרבי כי העובדה שתל-אביב עצמה איננה מקום תורה – מהווה סיבה שלא לעזוב אותה, ו"עליכם לדאוג שיהיו לכם מוסדות גם בתל אביב".

והרבי הסביר: "בדורנו כדי להשפיע על יהודים, ובפרט על בני הנוער, יש לדור בקרבתם, ולראותם בבוקר ובערב!", וציין עוד: "בתל-אביב מתגוררים יהודים במספר כמה פעמים ככה מאשר בבני ברק"...

בי"ד תמוז תשל"ט (נדפס בהשמטות ללקוטי שיחות כרך כג עמ' 377) כותב הרבי ל"כבוד אנ"ש הבאים עה"ח [=על החתום] במכתב ממוצש"ק אור לב' אייר ה' עליהם יחיו" (המכתב דלהלן). היו אלו אנ"ש בתל-אביב, שהציעו להקים כולל בתל-אביב. בתגובה כתב להם הרבי כי: "מעולם לא שמעתי שמתחילים בעניין הכי קשה אחרי הפסק גדול של כל פעילות הראוי[ה] לשמה". ובהמשך מתאר את הקשיים שבדבר, לעומת הצורך והיכולת להקים מחדש את ה"שיריים דענייני חב"ד" הקיימים בתל אביב, בתי כנסת ושיעורי חסידות וכו'. ומעוררם "ששורות אלו המעטות בכמות .. יפעלו פעולתן"...

להלן המכתב המלא:

ב"ה, י"ד תמוז, ה'תשל"ו, ברוקלין, נ.י.

כבוד אנ"ש הבאים עה"ח במכתב ממוצ"ש אור לב' אייר, ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

בנועם קבלתי מכתבם הנ"ל, אף כי באיחור זמן רב, ותוכנו שנתעוררו לפעולות בקשר עם מכתב הכללי דחג הפסח וכו'. אלא שהמסקנא מזה – להתחיל בהחזקת כולל, אינני יודע כלל מה אדון בזה, כי מעולם לא שמעתי שמתחילים בענין הכי קשה אחרי הפסק גדול של כל פעילות הראוי[ה] לשמה.

והקושיים בנוגע ליסוד כולל חדש בת"א אין כל צורך להאריך בזה, לא רק מצד ההתחרות, כי אם מצד ריבוי טעמים.

ובאם ההתעוררות תבוא לפועל, הרי לכל לראש צריך להתחיל בביסוס השיריים דענייני חב"ד שעדין קיימים בת"א, בתי-כנסת חב"ד, שיעורי חסידות וכו'. ובודאי ופשוט שאין הדבר תלוי אלא ברצון השייך למעשה בפועל, ובפרט לאור הזכרון שבת"א היו עשיריות בתי כנסיות חב"דיים, עשיריות אנשים שעסקו בהפצת החסידות, נוסף על לימוד חסידות בפ"ע [=בפני עצמם], וכו' וכו, ואין להאריך בדבר המצער לאור השינויים שחלו אך ורק מפני היסח הדעת לגמרי מענינים אלו.

ובבואנו מימי הגאולה, גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יהי רצון שיהי' גופא בתר רישא אזיל, וכידוע ביאור הצ"צ ל' [=לשון] אזיל, שתהי' הליכה אמתית כביאור תורת החסידות בזה, מתחיל בלך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – מרצון שלך ומההרגלים שלך ומההנחות שכליות שלך, ועיין גם-כן ד"ה לך לך בהמשך תרס"ו, שהשנה היא שנת שבעים,

ויהי רצון ששורות אלו המעטות בכמות, ובפרט בערך היפך הבנין בכרם חב"ד בת"א, יפעלו פעולתן ובעגלא דידן ובאופן של שמחה פורץ גדר.

בכבוד ובברכה, חי"ק

כמעט באותו ענין יכתוב הרבי כמה שנים לאחר מכן לשליח בתל-אביב, הרב יוסף שמואל יהושע גרליצקי שליט"א:

לפי מצב "עסקנות" חב"ד באה"ק ובפרט בשנה זו – איני רואה שזה מעשי...

חינוך – אף בשביל ילד אחד

והרבי, כמו תמיד, את חלקו עשה: צעד אחר צעד, החלו להתקיים פעולות חב"ד שונות. הנה לפנינו מכתב שכתב הרבי למי ששימש כנציג המפלגות הדתיות בתל-אביב ופעל למען 'יום החינוך' (נדפס ב'כפר חב"ד' גיליון 991 עמ' 181-182):

ב"ה, ה' אלול, ה'תשל"ח, ברוקלין, נ.י.

הוו"ח אי"א נו"מ עוסק בצ"צ רב פעלים וכו', מר ח.מ בסוק שי'

סגן ראש עירית תל-אביב-יפו, ראש אגף החינוך

שלום וברכה,

בנועם נתקבל מכתבו מכ"ז באב.

ועל של עיקר מכתבו באתי, אף שלא על הסדר, כיון שהוא ענין שהזמן גרמא, והוא מבצע הפעולות בקשר עם חינוך בני ובנות ישראל, בפרט בעיר ואם בישראל כת"א-יפו, שאם בכל השנה הזמן גרמא על אחת כמה וכמה לפני התחלת שנת הלימודים.

ושמחתי לקרא במכתב כ' [=כבודו] על דבר תכנית הפעולות המיוחדות דהכרזת "יום חינוך" וכו', בצירוף משלוח חומר מתאים ("חומר" שתוכנו ומטרתו רוחניות אמתית). ועל דרך הצחות כאן המקום לצטט פתגם מתורת רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע – "דער אויבערשטער גיט אידן גשמיות און אידן מאכן פון גשמיות רוחניות" [=הקב"ה נותן לבני ישראל גשמיות ובני ישראל עושים מגשמיות רוחניות].

ובודאי מ"יום חינוך" זה יוסיפו בפעילות האמורה בהתאם להציווי – שהוא גם נתינת כח – "מעלין בקדש", שהרי קביעת "יום חינוך" הוא על דרך "יום אשר עמדת בחורב" שהוא התחלת חינוך עם בני ישראל מעת זמן מתן תורתנו, ובכל השנה זמ"ת [=זמן מתן תורתנו] הוא, ויום זה מוסיף כח וחיות ומרץ בקבלת התורה ובלימוד התורה ובקיום מצותי' מדי יום ביומו במשך כל השנה כולה. ועל-דרך-זה הוא בנידון דידן.

ומיוסד על מאמר חכמינו ז"ל אשר נפש אחת מישראל היא עולם מלא, מובן שכדאית כל השתדלות אפילו בשביל ילד אחד או ילדה אחת, על אחת כמה וכמה שבודאי תוכתר פעולה האמורה בהצלחה ויכניסו כמה וכמה מבני ובנות ישראל לחנוך הכשר ויותר מזה, חינוך על טהרת הקדש, ולדכותי' דמר וכל המשתתפים בפעולה האמורה למותר להדגיש אשר יפה שעה אחת קודם.

ובעמדנו בימי חודש אלול, הכנה לשנה החדשה, הרי בודאי אשר גם יוסיף בברכת ה' להכתב ולהחתם לשנה טובה ומתוקה כל או"א מהמשתתפים במבצע האמור עם ב"ב שיחיו.

בכבוד ובברכת הצלחה בכל האמור, ובברכת שנה טובה ומתוקה למר ולבני ביתו שיחיו.

 ממעייני החסידות

פרשת בלק

פרשת בלק

פרשתנו נקראת על שמו של בלק ולא על שמו של בלעם, שכן בלק היה היועץ והיוזם, והוא הכניס את בלעם לעניין. לומר לך, שגם בנתינת עצה בלבד יש להיזהר זהירות רבה.

(שיחת ש"פ בלק תשל"ג)

וישלח מלאכים אל בלעם בן בער (כב,ה)

נאמר בספרים שבלעם ועמלק שייכים זה לזה. וסימנך: כשכותבים 'בלעם' ומתחתיו כותבים 'עמלק', אזי בצד הימני ייקרא 'בלעם', ובצד השמאלי ייקרא עמלק'.

ב ל I ע ם

ע מ I ל ק

שניהם, עמלק ובלעם, רומזים לאדם המחטיא את חברו במעטה של צדקות ויראת שמים. עמלק, שהיה מבני בניו של עשיו, הוא הרי מיוחס, נכד לאבות הקדושים אברהם ויצחק; ובלעם היה מבני-בניו של לבן (סנהדרין קה), שטען "הבנות בנותי והבנים בני" (ויצא לא) – הוא שייך לבית-ישראל.

העצה נגד השפעתו של אדם כזה היא התחזקות באהבת ה' ויראתו. וסימנך – גם בשתי המילים 'אהבה' ו'יראה' יש אותו רמז שבתיבות 'בלעם' ו'עמלק':

י ר I א ה

א ה I ב ה

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 338)

אשר תברך מבורך (כב,ו)

מדוע נאמר "מבורך" (היינו שהוא מבורך מכבר), ולא "יבורך"?

מתרץ רבי מיכל מזלוטשוב: לא ייתכן שבלעם ימשיך ברכה למישהו, שכן הוא לא היה שייך כלל לברכה; כל מעיינו היה אך ורק קללה. לכן נאמר "אשר תברך מבורך" – מעצמו, מכבר.

מוסיף כ"ק אדמו"ר האמצעי:

מה שמצינו שבלעם בירך את ישראל וברכותיו נתקיימו – אין הכוונה שהברכה נמשכה מבלעם עצמו, שכן בלעם לא היה שייך לברכה, כאמור. הברכה ניתנה כבר מהקב"ה, אלא שהיה צורך שהיא תצא גם מפיו של אותו רשע, בבחינת "מלאך רע עונה אמן".

(תורת חיים א עמ' קי)

לא הביט אוון ביעקב (כג,כא)

פירוש – מה שלקח יעקב את הברכות מעשיו לא היה באוון ובמרמה.

וטעם הדבר הוא, שכן בעצם היו ברכות אלו של יעקב, אלא שיצחק לא רצה להעניקן ליעקב, משום שהיו ברכות גשמיות, ואילו דרכה של תורה היא "פת במלח תאכל" (אבות פ"ו). אך רבקה היתה סבורה שאמנם אין להתאמץ ולחזר אחרי "משמני הארץ", אבל אם הם באים ממילא, מעצמם – אפשר לנצלם לעבודת הבורא, שכן הם מרחיבים דעתו של אדם ללימוד התורה.

(אור התורה במדבר עמ' א'תרע)

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (כג,כג)

כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד (ירושלמי שבת ספ"ו)

פירוש: בלעם היה עומד אז בשנת ב' אלפים תפ"ח, והוא התנבא שבעוד ב' אלפים תפ"ח שנה ("כעת"), היינו בשנת ד' אלפים תתקע"ו, תשוב הנבואה לישראל (הרמב"ם באגרת תימן). ואכן – באותה תקופה חיו ר' שמואל הנביא (אביו של ר' יהודה החסיד); ר' אלעזר בעל ה"רוקח"; הרמב"ן (שהיה מקובל גדול); הראב"ד (שהופיע רוח הקדש בבית מדרשו); ר' עזרא הנביא; ר' יהודה החסיד (עליו אמרו שאם היה בימי הנביאים היה נביא); ועוד.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

בדורות האחרונים זכינו שוב לחזרת הנבואה לישראל, בהתגלותו של הבעל-שם-טוב ותלמידיו, וגילוי זה מהווה הכנה והקדמה לביאת המשיח, הנרמזת בפסוק הבא – "הן עם כלביא יקום".

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 588)

וירא את ישראל שכן לשבטיו (כד,ב)

ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה (בבא-בתרא פ)

גם בדירת עראי חייבים להקפיד על גדרי הצניעות – "שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה". לאפוקי מאותם אנשים הנוהגים להקל בענייני צניעות בקיץ, כשנמצאים בדירת עראי מחוץ לעיר, באומרם "אחטא ואשוב" – כשאשוב העירה.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 84)

כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (כד,ט)

"כרע שכב" – גם כשבני-ישראל שרויים ב'שנת' הגלות,

"כארי וכלביא" – הם חזקים וגיבורים, שכן שליטת האומות אינה שליטה של אמת. אך אף-על-פי-כן אין בכוחם לגאול את עצמם, אלא

"מי יקימנו" – הקב"ה יגאלם, ככתוב (תהלים יד) "מי ייתן מציון ישועת ישראל".

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 337)

ראשית גויים עמלק (כד,כ)

"גויים" – היינו שבע האומות, המסמלות את שבע המידות הרעות.

"עמלק" – רומז לישות וגאווה, יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.

"ראשית גויים עמלק" – שורש לכל המידות הרעות הוא גאווה וישות.

(תורה-אור, מגילת-אסתר, עמ' צה)

ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד (כד,כ)

קליפת עמלק היא חוצפה והעזה, ללא טעם ובסיס. ולפי שאי-אפשר להפוך חוצפה זו לטוב, על-כן שבירתה זוהי תקנתה. לעומתה, שאר המידות הרעות הן בעלות תוכן מסויים, ואפשר לנצלן לכיוון הטוב והחיובי (למשל, חסד דקליפה אפשר להפוך לחסד דקדושה, וכיוצא בזה בשאר המידות הרעות).

(שערי אורה, שער הפורים, פרק צז)

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,ז)

תריסרי ניסין אתעבידו לפינחס... נס חדסראי, דאתנטרו כד חיין עד זמן דהליך יתהון בכל משירייתא, מן בגלל דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא (תרגום יונתן)

יש לדקדק בזה: הרי פינחס עדיין לא היה כהן, שכן "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (רש"י ריש פרשת פינחס), ואם כן היה מותר לו להיטמא?

אלא מעשהו של פינחס היה לפנים משורת הדין, שכן הדין של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (רש"י כאן) אינו בגדר חיוב, שהרי "הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב). לכן נעשה לו נס גם על דבר שהיה מותר בו, לפנים משורת הדין, מידה כנגד מידה.

(שיחת ש"פ פינחס תשכ"ו תורת מנחם כרך מז עמוד 226)

 פרקי אבות

"ותן חלקנו בתורתך"

יהי רצון מלפניך . . שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך (פרק ה, משנה כ)

מהלשון "חלקנו" סתם, מבלי לפרש איזה חלק – משמע, שהדברים אמורים על החלק בעולם שיש לכל אחד ואחד מישראל, שניתן לו חלק בעולם כדי לבררו, יחד עם בירור גופו ונפשו הבהמית. ועל זה היא הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור החלק בעולם ("חלקנו") יהיה בדרך הבירור של תורה ("בתורתך").

וביאור החילוק בין שאר אופני הבירורים לדרך הבירור של תורה:

כללות עניין הבירורים הוא – שבדבר המעורב טוב ורע, מפרידים את הטוב מן הרע, את הטוב מעלים לקדושה, ואת הרע דוחים ומאבדים. אולם בירור זה הוא בדרך מלחמה – כי הנפש שיש בדבר (כידוע שבכל דבר, אפילו בדומם, יש נפש וחיות רוחנית) מתנגדת לבירור, כיוון שאין רצונה שחלק ממנה יידחה ועל-אחת-כמה-וכמה יאבד, ולכן יש צורך בעניין של מלחמה כדי לפעול את הבירור.

ונוסף על הצורך בבירור בדרך מלחמה מצד הדבר המתברר, יש צורך בזה גם מצד האדם המברר – דכיוון שיש לו נפש הבהמית שמתאווה לעניינים בלתי-רצויים, הרי גם מצידו צריך להיות הבירור בדרך מלחמה.

[. .] וזהו כללות עניין הבירור בדרך מלחמה, שבזה נכלל גם הבירור שבעניין המצוות, ולדוגמה: מצוות תפילין, שלוקח עור בהמה ומעבדו לעשות ממנו תפילין, ויש בזה כמה דינים, כמו עיבוד לשמה, וכיוצא בזה – הרי צריך להיות בזה עניין של מלחמה, שלא יעשו מעור זה עניינים אחרים, ושלא יתערבו עניינים של פניות (היפך ד"לשמה"), וכיוצא בזה.

אמנם, הבירור שעל-ידי התורה אינו בדרך מלחמה, כי אמרו חז"ל "מאן מלכי רבנן". והנה, הסדר דמלוכה הוא באופן שכאשר המלך רוצה לפעול דבר מסוים, אינו צריך להתעסק עם הדבר, אלא הוא נשאר בהיכלו, ורק גוזר שייעשה הדבר באופן כך וכך, ובמילא נעשה הדבר כרצונו על-ידי השרים והעבדים, כך שהמלך מצד עצמו אינו צריך להתיירא משום דבר, כיוון שאינו בא באופן של התלבשות כו'. ובאופן כזה הוא הבירור דתורה – שאין צריך להתעסק בהדבר המתברר (ובמילא לא שייך שיהיה אחיזה להרע), כי אם, ללמוד בתורה ולפסוק כיצד צריך להיות הדבר על-פי התורה, ובהתאם לכך נעשה הבירור בדרך ממילא.

וטעם הדבר – כיוון שכל ענייני העולם נעשים על-ידי התורה, כמאמר רז"ל "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה" שעל-ידו "בורא את העולם".

[. .] וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור חלקו בעולם יהיה באופן הבירור דתורה, שאז אין צורך במלחמה, ואין מקום לאחיזה כו'.

(מהתוועדות שבת פרשת בהר-בחוקותי, ה'תשי"ג. תורת-מנחם כרך ח עמ' 175-172 – בלתי מוגה)

  דרכי החסידות

כ"ק אדמו"ר הריי"צ

"תמימים! מה חסר לכם?"

סיפר המשפיע הרה"ח ר' פרץ מוצ'קין ז"ל: בתקופה שהיינו בסמרקנד בימי מלחמת העולם השנייה, התקיימה פעם התוועדות והשתתפו בה כמה מהתמימים שלמדו בליובאוויטש. במהלך ההתוועדות סיפר ר' שלמה-חיים קסלמן ז"ל, שכאשר למד בליובאוויטש השתתף פעם בהתוועדות של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (שהיה אז 'מנהל פועל' של ישיבת 'תומכי תמימים') עם קבוצה מהמבוגרים ויחידי הסגולה שבין התמימים. באותה התוועדות אמר הריי"צ לתמימים: תמימים! מה חסר לכם? הרי אתם לומדים כראוי הן נגלה והן חסידות, וגם מצד ה'עבודה' – הכל אצלכם כראוי. אלא מה חסר לכם? – ה"לבוש" של אביו ואמו (כמבואר בתניא סוף פרק ב'), ובכן, דעו לכם שאבי (כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע) נותן לכם גם את הלבוש הזה, וממילא לא חסר לכם כלום!

וכשר' שלמה-חיים ז"ל סיים את הדברים, יצאנו בריקוד של שמחה.

מבט אחד של הרבי

ועוד סיפר המשפיע הרה"ח ר' פרץ מוצ'קין ז"ל: בשנים הראשונות לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית, היה בלנינגרד – כיום פטרבורג – יהודי שהיה יוצא ובא בין החסידים, אך לא התנהג בפועל בדרכי החסידים והחסידות, והתרחק יותר ויותר עד שסר מדרך התורה והמצוות.

מאחר שהוא המשיך להתהלך בין החסידים, היה שומע פעמים רבות שהחסידים משוחחים אודות הרבי הריי"צ. יום אחד הוא שמע שהרבי הגיע ללניגרד. מאחר שהעריץ את הרבי, הלך האיש לראות את הרבי וגם נכנס אליו ל'יחידות'. בהיותו ב'יחידות', הרבי לא אמר לו מאומה, ורק נעץ בו מבט חודר. מיד לאחר שהאיש יצא מהיחידות, הוא היה שרוי בהתעוררות עצומה ותיכף ומיד הלך והכשיר את המטבח בביתו, וחזר להיות שומר תורה ומצוות.

הם מוכרחים – אני רוצה

סיפר הרה"ח ר' יצחק-מענדל ליס ז"ל: בתקופה שהיה כ"ק אדמו"ר הריי"צ באוטבוצק, היה הרה"ח ר' יהודה-לייב רסקין הי"ד משמש אותו. פעם הגיש לרבי כוס תה, וכאשר נכנס אל הרבי שוב לאחר זמן מה, ראה שהכוס עדיין מלאה. הוא הכין אפוא כוס תה נוספת והכניס אותה לחדרו של הרבי. כעבור זמן-מה נכנס שוב אל הרבי, והתפלא לגלות שגם את הכוס הזו הרבי לא שתה. כעת כבר לא היה מסוגל להתאפק ושאל את הרבי מדוע הוא אינו שותה את התה, ענה לו הרבי: "הרי ישנו עניין של אתכפיא".

אזר החסיד אומץ ואמר לרבי: "הרי כבר נעשה חכם ומלך!" [בתניא פרק ט"ו כתוב "שהצדיק נקרא עבד ה' כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה כו'", ולכן הוא אינו זקוק ל'אתכפיא']. ענה לו הרבי: "אלע מוזן, און איך וויל" ["הכול מוכרחים (לעשות 'אתכפיא'), ואני רוצה"].

להיכנס למסעדה ו'לסחוב' יהודי

סיפר הרה"ח הרב יצחק-דוד גרונר ע"ה: באחת השנים התבטא כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "מ'דארף אריינגיין אין א רעסטאראנט, און שלעפן פון דארטן א אידן, און אים זאגן 'קום דאווענען מנחה'!" [="צריכים להיכנס למסעדה, 'לסחוב' משם יהודי ולומר לו: בוא להתפלל מנחה!"] שאל אחד החסידים: האם זו צריכה להיות העבודה שלנו? ומה יהיה על עבודה עם עצמו?...

ענה לו הרבי: "איין ברודער זאל עסן פופיקעס, און זיין ברודער וועט שטארבן פון הונגער?!" [="אח אחד יאכל 'קורקבנים', ואחיו יגווע ברעב?!"].

"אברך אותך שתהיה למעלה מהזמן"

סיפר הרה"ח הרב זלמן-לייב אסטולין: את הסיפור דלהלן שמעתי מהמשפיע הרה"ח רבי שלמה-חיים קסלמן ע"ה. פעם עמדו רבים מהתמימים לקראת התייצבות בוועדת הגיוס. מועד ההתייצבות היה, כרגיל, ימים אחדים לאחר חג הסוכות. בשמחת-תורה ביקשו התמימים את ברכתו של הרבי הרש"ב נ"ע, אך לא נענו.

והנה, באחד הלילות שלאחר החג שהה כ"ק אדמו"ר הריי"צ אצל אביו הרבי הרש"ב נ"ע, לפתע אמר לו הרבי נ"ע: כעת היא 'עת רצון' למעלה! מיד יצא הרבי הריי"צ מחדרו של אביו וקרא לכל התמימים שהיו צריכים להתייצב בוועדת הגיוס. כולם נכנסו לחדרו של הרבי נ"ע והוא בירך אותם. לאחר שהרבי נ"ע סיים לברך את כולם והם יצאו מחדרו הק', נכנס שוב בנו הרבי הרי"צ וביקש ברכה לעצמו. אמר לו אביו הרבי נ"ע: "כבר חלפה לה ה'עת רצון', אבל אברך אותך שתהיה למעלה מן הזמן וכל מה שתרצה – יינתן לך...".

וסיים הרב זלמן לייב: בסיפור זה רואים את גודל ה'ביטול' ו'הנחת עצמותו' של הרבי הריי"צ, שכל זמן שלא קיבל אחרון התמימים את הברכה מהרבי נ"ע – לא ניגש הרבי הריי"צ לבקש ברכה לעצמו, למרות שידע שה'עת רצון' עלולה לחלוף. ודבר נוסף: הרבי הריי"צ הרגיש שעיקר הכוונה ב'עת רצון' היא עבור תלמידי התמימים.

מיטה חדשה לרבי

ועוד סיפר הרה"ח הרב זלמן-לייב אסטולין: סיפר לי הרה"ג הרה"ח ר' יעקב פנטילייב ז"ל, רבה של העיירה אוראל, שפעם הגיעו הרבי הרש"ב נ"ע ובנו הרבי הריי"צ לאוראל. השניים נכנסו לביתו וכעבור זמן-מה פנה אליו הרבי הריי"צ ואמר לו: "יענק'ל, הבה נצא החוצה". כשהיו בחוץ, שילב הרבי הריי"צ את זרועו בזרועו של ר' יעקב והלך עמו ברחוב עד שהגיעו לחנות רהיטים. כשנכנסו, פנה הרבי הריי"צ לבעל החנות וביקש לקנות מיטה חדשה שלא ישן עליה אדם מעולם. הרבי הריי"צ הוסיף ואמר לבעל החנות: "אין בידי כסף לשלם לך, אבל אשלם לך אחר כך סכום כסף גדול. ואם אינך סומך עליי – הרי לך משכון יקר". אמר לו בעל החנות: "מאחר שאתה הולך שלוב זרוע עם הרב, אינני צריך לקבל ממך משכון".

כשסיפר זאת הרב פנטילייב ז"ל, התבטא: "באותו רגע שהמוכר אמר לרבי הריי"צ שהוא סומך עליו בגללי, אמרתי לעצמי – הלוואי שהיה נפער בור באדמה והייתי קובר בו את עצמי מרוב בושה"...

מסיפור זה רואים – סיים הרב זלמן-לייב אסטולין– את גודל קדושתו של הרבי, שאפילו בהיותו בדרכים, לא ישן על מיטה שישנו בה אחרים (כרים וכסתות – הביאו מליובאוויטש).

הוראה מיוחדת לחסיד מיוחד

סיפר המשפיע הרה"ח הרב מנחם-מענדל פוטרפס ז"ל: החסיד ר' משה-זלמן היצחקי, שנודע בגודל התקשרותו והתבטלותו לכ"ק אדמו"ר הריי"צ, קיבל מהרבי הריי"צ הוראה שלא הייתה ידועה כמותה באותו דור – לערוך תיקון-חצות מדי לילה. שאל ר' זלמן-משה: "כיצד עושים זאת?". ענה לו הרבי: "כמו שכתוב בסידור של אדמו"ר הזקן – יושבים על הארץ, אומרים מזמורי תהילים מסויימים, ואחר-כך תשב עם 'ביכעל' של מאמרי חסידות ותלמד עד אור הבוקר. לאחר מכן תתפלל ואז התפילה תהיה מאירה. ובשבת-קודש, שבלילה לא עורכים תיקון-חצות, חשבון-הנפש של ליל-שישי 'יתנוצץ' ויאיר בתפילת השבת שלך".

מילה של הרבי אינה הולכת לאיבוד

סיפר הרה"ח ר' אברהם פאריז ז"ל: פעם אחת נכנסתי ל'יחידות' אל כ"ק אדמו"ר הריי"צ והראיתי לו מברק שקיבלתי מבתי, ובו נאמר שהיא נפלה למשכב למשך זמן, עקב סיבוך שנוצר בעקבות לידה. ביקשתי מהרבי ברכה עבורה, ובין הדברים אמרתי: "רבי, מילה שלכם אינה הולכת לאיבוד!". אמרתי זאת בקול רפה ובפנים סמוקות ומבויישות. ענה לי הרבי ברצינות: "מיינער א ווארט ווערט ניט פארפאלן ניט למעלה און ניט למטה, און מ'דארף עס זאגן מיט א דגש און ניט מיט א רפה" [="מילה שלי אינה הולכת לאיבוד, לא למעלה ולא למטה, וצריך לומר זאת ב'דגש' ולא ב'רפה'"]. והרבי חזר על דבריו אלה כמה פעמים כדי שאשמע את הדברים היטב ואקלוט כל מילה שיוצאת מפיו הק'.

מה שר' אברהם פאריז חושב על הרבי

סיפר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשכ"ד): פעם נכנסתי אל כ"ק מו"ח אדמו"ר והוא סיפר לי ביטוי מסויים אודות מעמדו ומצבו בעבודתו הרוחנית – ביטוי שהיה קשה לי לשמוע... בדיוק באותם ימים הגיע אל הרבי מכתב מר' אברהם פאריז.

– לאברהם פאריז ישנה זכות מיוחדת. שכן, כעת הדפיסו את 'ספר המאמרים תש"א' מתוך העתקה ('קופיר') שלו. ואם הוא לא היה עושה זאת, לא היה מהיכן להעתיק, משום שה'כתבים' היו נעולים –

אמרתי אפוא לכ"ק מו"ח אדמו"ר: "הנה, כך וכך כותב עליכם אברהם פאריז". ענה לי כ"ק מו"ח אדמו"ר: "אילו אני הייתי חושב על עצמי מה שאברהם פאריז חושב עליי"...

ומסיים כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: כ"ק מו"ח אדמו"ר לא אמר שאברהם פאריז לא צריך לחשוב כך עליו (אלא שעל כ"ק מו"ח אדמו"ר עצמו זה לא פעל, ואדרבה – זה גרם לו להוסיף בהתבוננות...) ומן הסתם, היו עוד כאלה שחשבו כמו ר' אברהם פאריז, אלא שהוא העז לכתוב זאת במפורש לכ"ק מו"ח אדמו"ר. והרי כתוב שבכל יהודי ישנו ניצוץ מנשמתו של משיח...

גדלתי על זיעה יהודית

סיפר הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן ז"ל ('למען יידעו... בנים יוולדו' עמ' 100): ההתוועדויות של יומי דפגרא אצל הרבי הריי"צ התקיימו תמיד בחדר האוכל שבדירתו, בקומה השנייה ב'770'. הרבי היה מסב בראש השולחן כשהוא חובש שטריימל, וסביב השולחן ישבו חתניו, זקני אנ"ש והמכובדים. שאר אנ"ש שזכו להיכנס היו עומדים מסביב לשולחן הארוך והרחב. סביב מקום מושבו של הרבי הריי"צ היה מקום פנוי.

הסדר היה שדלת הכניסה הייתה פתוחה, וכל הרוצה להיות נוכח בהתוועדות היה יכול להיכנס. אבל בגלל חולשתו של הרבי הריי"צ, קרוב לשעת התחלת ההתוועדות היו סוגרים את הדלתות, כדי שלא ייכנסו הרבה אנשים. הבאים היו מתעכבים ליד דלת הכניסה, ומקווים שיצליחו לפתוח את הדלת. במקרה שמישהו מהמכובדים ביותר היה מגיע והיה לו האומץ להקיש בדלת, היה יוצא מישהו מאנשי הבית ומכניסו, ואז היו נדחקים פנימה כמה מהעומדים בחוץ.

זה היה בהתוועדות י"ט כסלו תש"י, כמדומני. הגיע מישהו מכובד (דומני שהיה זה הרה"ח ר' ניסן טלושקין ז"ל), ומאחר שכל המקומות כבר היו תפוסים, ציווה הרבי נשיא דורנו להביא כיסאות (כדי להציבם סביב מקום מושבו של הרבי הריי"צ). הביאו כמה כיסאות, במספר פחות ממה שהיה רצונו של הרבי, מאחר שלא רצו ליצור דוחק סביב מקומו של הרבי. אמר הרבי הריי"צ: "וואס אזוי ווינציג? אידן מאכן מיר ניט איינג, איך בין אוסגעהאדעוועט געווארן אויף אידישע שווייס!" [מדוע כל-כך מעט? יהודים אינם עושים לי צר, התחנכתי על זיעה יהודית!"].

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת בלק
ז' בתמוז

פרקי אבות – פרק ה'.

יום שלישי
י' בתמוז

תקופת תמוז – בשעה 8:09 [שעון קיץ]¹.

יום רביעי
י"א בתמוז

במנחה אין אומרים תחנון.

יום חמישי
י"ב תמוז², חג הגאולה

אין אומרים תחנון³.

"מועד המועדים"⁴. יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, בשנת תר"מ⁵. יום בו נתבשר – בשנת תרפ"ז – שהוא חופשי מגלותו אשר הגלה – אחרי שהיה תפוס במאסר – על עבודתו בחיזוק התורה והיהדות⁶.

ממכתביו ליום זה:

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה"⁷.

"בשני ימי הגאולה י"ב וי"ג תמוז הבאים עלינו לטובה יתוועדו אנ"ש..."⁸.

"יום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה [וכן: "בדבר חיזוק דרכי החסידות בקביעות ושמירת זמני לימודי דא"ח, ולהתעורר בקיום ענייני הלימוד"⁹] בכל אתר ואתר לפי עניינו"⁵.

יום שישי
י"ג בתמוז, חג הגאולה

אין אומרים תחנון³.

יום בו יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לחירות.

יום חמישי בלילה, אור ליום שישי – יש לקדש את הלבנה עוד הערב, כי סוף זמנה לכתחילה¹⁰ חל בליל ש"ק.

מנהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לעשות מגבית בעת ההתוועדות – עבור המוסדות הידועים בשם "אהלי יוסף יצחק"¹¹.

_______________________________

1)    ראה שו"ע אדה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת התקופה (ואם שהה מעט אח"כ מותר, ראה שו"ע רבינו סי' רו סי"ד). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה]. וכן הובא ברמ"א יו"ד קטז ס"ה. וצ"ע שבשו"ע רבינו, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773. במהדורה החדשה כרך ו' עמ' קמב), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים והשמיט עניין זה. פרטים בזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז. ה'תקופות' צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ובלוח כולל-חב"ד מופיעות תמיד בתחילת החודשים המתאימים.

בלוחות מופיעה השעה 7:30, והשעה האמורה בפנים היא בניכוי 21 דקות מ'אופק קהיר', ע"פ הנהוג בפועל ע"פ חצות האמצעי, ראה שערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' רסא – שלחן מנחם ח"ב ס"ע עב.

2)    קביעתו בחודש הרביעי היא התחלת הגילוי דלעתיד-לבוא, כיוון שפנימיות צום הרביעי הוא עניין של ששון ושמחה – ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 507 ,531 ובכ"מ.

3)    לוח 'היום יום'. ספר-המנהגים. לוח כולל-חב"ד.

במשך השנים נוספו הוראות, כמו להתוועד גם ביום ט"ו תמוז (שלימות הגאולה, יום בו הגיע בעל הגאולה לביתו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ד עמ' 44); להתוועד עד כולל ש"ק י"ז בתמוז (לפי הקביעות אז), ואף בי"ט בו (יום הברית-מילה של בעל הגאולה) באופן המותר – למצוא שמחת ברית-מילה או פדיון-הבן וכיו"ב, וכשמשתתפים בשמחה זו ידגישו גם את הברית, ויחזרו חסידות מבעל הברית (התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2515).

4)    לשון בעל הגאולה באג"ק שלו ח"ב עמ' תכ. וביאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מועד עניינו – שנעשה בו נס, וי"ב תמוז הוא מועד ונס הכללי, ניסו של ראש ישראל, שממנו נמשכים כל המועדים וניסים פרטיים" – לקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1322.

5)    תולדות ימי חייו ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ' (ארבעה כרכים, הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תש"ל – תשל"ו).

6)    ספר-המנהגים שם. פרשת ימים אלו בספר-התולדות הנ"ל ח"ג ובפרט מפרק כא ואילך, ובספר-השיחות תר"פ-פ"ז עמ' יא ועמ' 171 ואילך. ושם הובא, שכיוון שהיה המשרד סגור בי"ב בתמוז בשל חג המוני שהיה בעיר ביום זה, היה השחרור בפועל רק בי"ג בתמוז.

7)    ספר-המנהגים שם, מאג"ק שלו ח"ב עמ' פ.

8)    'היום יום' יב תמוז, מאג"ק שם עמ' קפב.

9)    'היום יום' יג תמוז וספר-המנהגים שם עמ' 100, מאג"ק שם עמ' תכ.

10)  סוף זמנה בדיעבד לדעת החת"ם סופר – ליל מוצש"ק כל הלילה.

11)  ספר-המנהגים שם. וראה לקוטי-שיחות חלק כג עמ' 270, שזהו דבר הפשוט שאין צריך להזכירו במפורש בכל שנה [ועד"ז בקשר לניגונים בהתוועדות, כמו "ניעט ניעט ניקאווא", ועוד - שיחת ש"פ מטו"מ תש"מ סמ"ז, עיי"ש], ומי שלא נתן – ישלימנה בימים שלאחרי זה, עיי"ש.