רבי אריה לוין, שנודע בכינויו 'רב האסירים', העיף מבט בשעונו. 'הגיע הזמן', אמר לעצמו. הוא לבש את מעילו, היטיב את כובעו על ראשו, ויצא מביתו אל הרחוב הירושלמי.
כעבור כמה רגעים הבחין בחברו הקָרֵב ובא. השניים בירכו זה את זה לשלום, ומיד יצאו למשימתם: לעבור בבתי העיר ולגייס תרומות למטרה חשובה מאוד, שאינה סובלת דיחוי. פניהם היו מועדות לבתיהם של כמה תושבים אמידים. רבי אריה לוין נודע במעשי החסד הרבים שעשה, והוא גם היה כתובת טבעית לגיוסי כספים לצדקה. כשהוא מבקש, איש אינו נותר אדיש.
לפתע עצר שותפו את הליכתו והעיף מבט חטוף בשעונו. "איך שכחתי!", קרא בצער, "אני חייב לחזור. יש עניין הכרוך בפיקוח נפש, שמחייב אותי לסוב על עקבותיי. אין בידי ברירה אלא להשאירכם לבד לחזר על הפתחים".
שמע רבי אריה לוין את הדברים והגיב מיד: "אם אתה אומר שמדובר בפיקוח נפש – לך למשימתך ואני אמשיך לבדי".
השניים נפרדו. רבי אריה פנה לאסוף את כספי הצדקה, ואילו שותפו פנה לדרכו.
כשסיים רבי אריה את הביקור בבתי העשירים, חזר אל ביתו דרך שוק מחנה יהודה. לפתע נדמה היה לו כי הוא רואה דמות מוּכרת סמוך לדוכן הפרחים. הוא כיווץ את עיניו, ו...כן – לא היה מקום לטָעוּת – זה שותפו, שזה עתה נפרד ממנו בטענת פיקוח נפש.
רבי אריה לוין עצר והביט בנעשֶה. הוא ראה כי האיש נושא ונותן בנחת עם מוכר הפרחים. זה מציע לו ממבחר סחורתו, והוא בודק ושואל, כאילו כל זמנו לפניו. תחילה בחר את הפרחים, התאים את הצבעים והגדלים, ולאחר מכן נפנו השניים לעיין באגרטלים שמילאו את המדפים. בסופו של דבר יצא האיש מן השוק ובידיו צרור פרחים נאים ואגרטל גדול ומרשים.
ליבו של הרב התמלא תמיהה גדולה. הוא הסתתר באחת מפינות השוק, כדי שחברו לא יראנו ולא יתבייש למראהו, אך כעבור זמן הביע את תמיהתו באוזני חברו. "אמרת לי שיש לך עניין של פיקוח נפש, והנה ראיתיך קונה פרחים!".
"אספר לך את כל העניין", אמר האיש.
בירושלים פעל באותן שנים בית המרפא הממשלתי על-שם הנסן, שכונה 'בית המצורעים'. בין כתליו היו מאושפזים חולים במחלת הצרעת, שנדרשו לחיות בבידוד.
"יש לי מנהג של קבע", אמר האיש לרבי אריה. "מדי שבוע נוהג אני ללכת ל'בית המצורעים' ולבקר את החולים. מועד הביקור הקבוע הוא היום, אולם חשבתי לדחות אותו מפני שליחות המצווה של גיוס כספי הצדקה.
"בעודנו בדרך נזכרתי ביהודי קשיש אחד, מדיירי 'בית המצורעים', שפגשתי בשבוע שעבר. כשניגשתי לדרוש בשלומו הבחנתי שהוא מודאג מאוד. 'מדוע?', שאלתי אותו, והוא השיב שהרופאים אינם מבשרים טוב על מצבו, ולמעשה הם סבורים שימיו ספורים.
"הבנתי את פשר דאגתו הגדולה, ופתחתי עמו בשיחה בשאיפה לעודדו. או-אז הבנתי שעניין אחר טורד את מנוחתו. הקשיש סיפר לי על הנוהל הנהוג ב'בית המצורעים' באשר לחולים ששבקו חיים, לא עלינו. הצוות אוסף את כל חפציו של הנפטר ושורף אותם, שכן החפצים מעבירי מחלות. לכן אין מעבירים שום חפץ לקרובי המשפחה.
"ובכן, יותר ממה שחרד הקשיש מן המוות, חרד לגורל התפילין שלו, שאותן הקפיד להניח מדי יום. המחשבה שהתפילין יישרפו מזעזעת אותו וטורדת את מנוחתו".
וסיפר:
"ישבתי עם הקשיש וניסינו לטכס עצה כיצד להציל את התפילין. לפתע עלה בדעתנו רעיון. הדבר היחיד שמותר להוציא מבין כותלי בית הרפואה – אלו צמחים, שאינם נחשבים מידבקים. אמרתי לקשיש שאירתם לעזרתו, ואקנה לו פרחים וכלי נאה. שם נטמין את התפילין, ואם חלילה יקרה לו משהו, נעביר את הפרחים לבני משפחתו וכך יינצלו התפילין מן השרֵפה.
"הקשיש שמח מאוד למשמע דבריי, ונראה שרווח לו. סיכמנו על המועד שבו אביא לו את הפרחים, אלא שמשום מה שכחתי זאת, וכך סיכמתי לצאת עמכם לגיוס הכספים. לפתע, כשהתחלנו ללכת, נזכרתי שזה בדיוק הזמן. חששתי שאם לא אבוא אליו במועד, רוחו תיפול, וזה בגדר פיקוח נפש ממש.
"כשהבאתי לו את הפרחים ואת הכלי הנאה, אורו עיניו. הוא אמר לי: 'החייתני', והבעת פניו הוכיחה כי נהגתי נכון כשלא דחיתי את בואי אליו".
את הסיפור סיפר רבי אריה לוין לאחד ממקורביו, כהמחשה לחובה לדון כל אדם לכף זכות. "פעם אחת נכשלתי בזה", אמר, "ומזה למדתי כמה צריך להיזהר בדבר. כשראיתי את חברי קונה פרחים חשבתי שהתחמק ממני בתואנת-שווא, ומתברר שטעיתי. לכן צריך תמיד לדון כל אדם לכף זכות". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
