בני הזוג המבוגרים צעדו ברחובותיה של תוניס, בירת תוניסיה, וחיפשו מקום שיוכל להציע להם קורת-גג זמנית, עד שימצאו בית של קבע. הם מצאו מלון פשוט והשתכנו בו.
בערב יצא האורח להכיר מעט את המקום ולפגוש את יהודי העיר. איש מהתושבים לא ידע כי האורח הזר הוא רבי אברהם בן-מוסא, שהתגורר רוב חייו בעיר סאלי שבמרוקו.
רבי אברהם פגש יהודי, וזה הביט בזקנו היורד על מידותיו ובעיניו המפיקות חכמה, ושיער כי לפניו תלמיד חכם. בין השניים נקשרה שיחה.
"אני מהמערב הפנימי (מרוקו)", אמר לו רבי אברהם, "אינני מכיר כאן איש".
"בדיוק הערב מתקיימת חתונה גדולה בבית אחד מעשירי העיר", השיב המקומי. "אני מציע לך לגשת לשם, ובוודאי תפגוש את גדולי התורה של העיר".
רבי אברהם פנה לכתובת שמסר לו היהודי. כשהתקרב לא התקשה לזהות שזה הבית המדובר. לפניו ניצב ארמון מפואר, מואר באור יקרות, ושעריו פתוחים לרווחה. בהיכנסו גילה שהמקום עדיין ריק. האורחים טרם באו לחתונה.
עייף מעמל הדרך התיישב רבי אברהם על כיסא מזדמן, ובמהרה כובד על-ידי בני הבית בכוס משקה. המחווה שימחה את ליבו. כמה נאה להיתקל במכניסי אורחים שאינם מבדילים בין קרואים לשאינם קרואים, ומקבלים את כולם בסבר פנים יפות.
אט-אט התמלא הבית במוזמנים. בעל הבית, אבי הכלה, קיבל את הבאים ברוחב-לב. לפתע הבחין ברבי אברהם, הלבוש בגדים מאובקים וישנים.
הוא פנה אל מחותנו, רמז לעבר האורח הזר, וסינן בשקט: "מי זה שבא לשמחתנו בבגדים ישנים ומאובקים?".
המחותן משך בכתפיו כאומר 'איני יודע'. אבי הכלה הבין שההלך אינו קשור למי מהצדדים, ובכעסו השמיע בקול כמה משפטים בגנות האורחים הבלתי-קרואים המתפרצים לשמחות לא-להם.
הדברים הגיעו לאוזניו של רבי אברהם. כעבור כמה רגעים קם, עזב את המקום ושב אל חדרו שבמלון.
איש לא שם לב לאורח המושפל שנעלם מהחגיגה. בעל הבית הוסיף לשרת את אורחיו בעליצות רבה, שוכח לגמרי את הפגיעה החמורה בכבודו של היהודי.
הוא סר אל המטבח, להגיש בעצמו מטעמים לאורחיו, ולפתע חש כי חשכה ירדה על עיניו. הוא אינו מסוגל לראות מאומה! זיעה קרה הציפה את גופו. בלב הולם גישש את דרכו לכיסא סמוך והתיישב עליו. "מן הסתם העייפות הפילה עליי סחרחורת", חשב.
הדקות חלפו, אך שום הטבה לא נסתמנה. עיניו פשוט חדלו מלראות. חרדה מילאה את ליבו. הוא פרץ בזעקת שבר גדולה, שהשביתה באחת את השמחה: "אויה! איזו צרה נחתה עליי! התעוורתי! הצילו!"...
העשיר הובל אל שולחן הרבנים. הללו מיהרו לברכו בברכת 'מי שבירך', אולם ללא הועיל. או-אז ניגש אליו אחד מבני המשפחה ולחש על אוזנו: "לדעתי, נענשת על שפגעת בכבודו של האורח הזר. אולי הוא תלמיד חכם, ומן השמים נטלו את מאור עיניך על שביזית אותו".
בעל-הבית מיהר להורות לאתר את האורח, אולם אז התברר שזה נעלם. רק לאחר מאמצים רבים נמצא אדם אחד, ההלך שהפנה את רבי אברהם אל החתונה, שידע להצביע על אכסנייתו.
בעל-הבית וקרוביו מיהרו לצאת אל המלון, וכעבור זמן-מה נקשו בידיים רועדות על דלתו של האורח. "מי שם?", שאלה רעייתו של רבי אברהם.
"אנחנו, בעלי סעודת החתונה שבה השתתף הרב, ואנו מבקשים לשוחח עמו בעניין דחוף וחשוב מאוד", השיבו..
"הרב ישֵן", השיבה הרבנית, "בואו מחר".
"אנא", התחנן בעל-הבית, "העניין אינו סובל דיחוי".
האישה התרצתה. היא העירה את בעלה ובישרה לו שחבורת אנשים מבקשת לשוחח עמו.
"מה הוא רוצה ממני?", תמה הרב בלי לשמוע במי מדובר. "האם לא דיי לו שהתעוור?".
האישה הרחמנית התחננה לפני בעלה כי יֵאות לשוחח עם האיש המתחנן על נפשו. "הם הפצירו בי לאפשר להם לבקש את סליחתך!", אמרה לו.
רבי אברהם נעתר. כשיצא אל אורחיו, נפלו אלו לרגליו, ובבכי ובתחנונים ביקשו את סליחתו. "חטאתי", רטט קולו של העשיר בבכי, "אנא, סלח לי...".
"אביך היה תלמיד חכם, גדול בתורה ובעל נשמה גבוהה, ורק בזכותו אסלח לך", השיב הרב, והשמיע באוזני העשיר הגאוותן דברי מוסר נוקבים שהכניעו את ליבו.
"אני מבטיח שמעתה אכבד את הכול, עניים כעשירים", מלמל האיש בקול מרוסק.
לזה ציפה רבי אברהם. הוא התפלל קצרות, וסיים ואמר: "וסר עוונך, וחטאתך תכופר". בתוך הדברים העביר את שתי ידיו על עיניו של העיוור.
באותו רגע כאילו הורם המסך ועיני האיש נפקחו לרווחה. הוא מצמץ במהירות, מנסה להתרגל לאור ולהדרת פניו של רבי אברהם בן-מוסא.
העשיר שב לחתונת בתו, בריא כאחד האדם, אך שוב זה לא היה אותו אדם. נפשו הייתה כנועה ופייסנית, וגאוותו התנדפה לה. ואילו דבר המעשה עם רבי אברהם בן-מוסא התפרסם במהירות, ובמהרה נישא שמו לתהילה בפי כל יהודי המדינה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
