מכירים את סיפורי הבעל-שם-טוב, שהורה ליהודי לנסוע למקום פלוני, ודברים מופלאים כבר התחוללו מאליהם? ובכן, הנה לפניכם סיפור כזה, שהתחולל בדורנו.
את הסיפור מספר הרב פינחס וולסטון מאוסטרליה, בראיון וידאו לתכנית השבועית של JEM:
בתחילת שנות ה-80' שימשתי רב מרכז הסיוע של 'הבית היהודי' בסידני, אוסטרליה. במהלך אחד מביקוריי בניו-יורק קיבלתי פנייה מדיין נודע בעיר. הוא גולל לפניי סיפור כואב: אישה צעירה, ממשפחה חרדית מאוד, נקלעה למשבר בנישואיה ודרשה גט מבעלה. הבעל סירב. המאבק בין השניים נמשך זמן רב. יום אחד האישה קמה ונעלמה. להוריה היה קצה חוט אחד – הם ידעו שהיא באוסטרליה.
"נו", אני אומר, "אוסטרליה כמעט שווה בגודלה לארצות-הברית. לך תמצא מחט בערֵמת שחת"...
"אינני יודע מה לומר לך", השיב הדיין. "אולי כשאתה נכנס לרבי מליובאוויטש תוכל לקבל ממנו עצה בעניין".
אכן, נכנסתי אל הרבי ל'יחידות', ובמהלכה שטחתי את הסיפור. "מתי אתה חוזר לאוסטרליה?", שאל הרבי.
"ביום רביעי", השבתי.
הרבי הורה: "לאחר שובך, בשבוע שלאחר מכן, סע לבריסביין".
בריסביין, בירת מדינת קווינסלנד שבאוסטרליה, רחוקה מסידני כשעת טיסה. בזמנו הייתה בה קהילה יהודית קטנה מאוד. אם אינני טועה גם בית חב"ד טרם הוקם שם. מבחינה רוחנית זה היה מקום שומם מאוד.
"מה אני אמור לעשות בבריסביין?", שאלתי. הרבי לא ענה. הבנתי שזו שליחותי: לנסוע לבריסביין, והקב"ה ינחה את צעדיי.
חזרתי לאוסטרליה, ובשבוע שלאחר מכן עליתי למטוס לבריסביין. סמוך למקום מושבי ישבה אישה, לבושה בהידור. במהלך הטיסה פנתה אליי: "האם אתה רב?". עניתי בחיוב.
האישה הגדירה את עצמה 'אישה מאמינה', הפעילה מאוד בכנסייה. היא הציגה לפניי כמה שאלות על סיפורי התורה. השתדלתי להיות מנומס ולהשיב לשאלותיה, אך לא ייחסתי לשיחה משמעות.
כרבע שעה לפני הנחיתה פנתה אליי האישה שנית. "אני מעוניינת לשאול אותך שאלה", אמרה. "מה ההשקפה היהודית על אדם העוזב את הדת היהודית? האם מותר לו לחזור אל חיק הקהילה, או שעם עזיבתו הדלת נסגרת בעדו?".
עניתי: "איש אינו יכול להיפרד מאלוקים! אם יהודי חוזר ליהדות, הקהילה תקבל אותו אליה בזרועות פתוחות".
האישה הגיבה: "אני רוצה לחלוק איתך דבר שקורה עכשיו בעסק שלי". היא נקבה בשמה של רשת ביגוד גדולה באוסטרליה, שיש לה סניפים בכל רחבי היבשת, וציינה שהרשת בבעלות משפחתה. "בעיר קיינרס", המשיכה האישה, "יש לנו שתי חנויות. באחת מהן עובדת צעירה יהודייה, שבאה מבית אדוק מאוד בברוקלין שבניו-יורק. היא נטשה את הדרך שבה חונכה. "שוחחתי איתה, והיא סיפרה לי שהיא שמחה, אבל אני יודעת שהיא לא. ואני גם יודעת שעליה לחזור לקהילה שלה".
לפתע החלו כל הפעמונים לצלצל בראשי. הנה זה קורה מול עיניי... צמרמורת חלפה בגופי. כמעט התחלתי לרעוד.
"זה מאוד-מאוד מעניין", אמרתי לה בהתרגשות. "אני נוסע לבריסביין, אבל אין לי שום מושג מדוע אני נוסע לשם".
האישה נבוכה. "כבוד הרב, על מה אתה מדבר?", שאלה בתמיהה.
"יש רבי גדול בניו-יורק", השבתי לה, "הוא שלח אותי למשימה: למצוא צעירה יהודייה אבודה!".
כעת החלה האישה לרעוד. "אולי זו היא?", אמרה. "אולי זו העובדת שלי בקיינרס!".
המשכתי לקיינרס, איתרתי את החנות ונכנסתי אליה. הצעירה לא נכחה באותו זמן. יצאתי וקניתי לעצמי שתייה קרה. הרגשתי דריכות וציפייה לקראת המפגש.
כעבור כעשרים דקות שבתי לחנות, והנה היא שם. לא היה אפשר לטעות. היא הביטה בי בתדהמה. מעולם לא ראתה יהודים דתיים בקיינרס.
"שלום", פניתי אליה, "שמי פינחס וולסטון, אני חסיד חב"ד". ניסיתי למצוא את המילים המתאימות. גוללתי לפניה את השתלשלות האירועים, וסיימתי בשאלה: "האם את מעוניינת לשוחח איתי?".
"אני לא יכולה עכשיו, אני עובדת", דחתה אותי. הבנתי לליבה. היא נתפסה לא מוכנה. "אחזור בשעה חמש, כאשר החנות נסגרת", אמרתי לה. היא לא נראתה נלהבת, אבל אמרה: "כל מה שאני רוצה זה גט".
זיהיתי קצה חוט ולא הנחתי לו להישמט מבין אצבעותיי. "מדוע את צריכה גט, הלוא אינך דתייה?".
"אני רוצה את הגט", אמרה בנחרצות. "אם תוכל לסייע לי בכך, מה טוב, ואם לא – עזוב אותי לנפשי".
יצרתי קשר עם האנשים בניו-יורק. הגט ניתן. הצעירה שבה לארצות-הברית. עקבתי אחרי הטיפול בה. היא נרשמה ללימודים בעיר מרוחקת, והתגוררה במעונות הסטודנטים. אבל אז התרחש דבר מופלא: היא החלה להשתתף בסעודות שבת שארגן במקום שליח חב"ד שהיה בא לשם אחת לחודש.
בעקבות זאת שבה האישה לקיים מצוות. כיום היא חסידת חב"ד, אם לשישה ילדים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
