בוכנוואלד, תש"ה. בין גִדְרות התיל שמקיפות את אחד מסניפי הגיהינום הגדולים של הצורר הנאצי, מתהלכים יהודים מעונים ומזי-רעב.
כל האסירים במחנה הריכוז לבושים בכתונת הפסים האחידה. על זרועותיהם צרובים מספרי האסיר, שנןטלים מהם את שמם ואת כבודם. רבים מהם נופלים חללים יום-יום, מי בידי המרצחים מי במחלות או ברעב.
רק מעט אודים מוצלים מאש, שלדים מהלכים, מנסים להעביר בקושי רב את היום. איש אינו יודע מתי תסתיים המלחמה הארוכה והנוראה. אין להם מושג עד כמה הצבא הנאצי מצליח לכבוש את העולם כולו, כפי שזומם מנהיגו הצורר.
אלא שגם כאן, נוצרו בין האסירים מעין 'מעמדות'. אני, למשל, השתייכתי לקבוצת ה'קצטניקים' (אסירים) של 'הקומה הרביעית'. הכוונה לדרגש העץ העליון שבצריפי האסירים. דרגשי העץ הגסים סודרו בקומות, והאסירים פיתחו סביבן תורה שלמה.
לכל קומה יתרונות וחסרונות משלה. לדוגמה, ככל שהקומה נמוכה יותר – קל יותר לטפס אליה בסוף יום עבודה מפרך, כשהגוף חלוש כל-כך. אך יש יתרון דווקא בדרגש העליון; כך רק הגג מעל ראשך, ואתה זוכה למעט פרטיות ויכולת לברוח קמעה מאווירת השכול והאימים של המחנה.
אני נמניתי עם אנשי החבורה החסידית. כבר עברנו את שבעת מדורי הגיהינום של המלחמה, ויד ההשגחה זימנה אותנו יחד לפונדק משותף בבוכנוואלד.
היינו מגובשים, ובכוונה תחילה בחרנו להשתכן בצוותא ב'קומה הרביעית'. כך ניסינו ליצור לעצמנו 'קומה רוחנית' באפֵלת המחנה. המיקום הגבוה אִפשר לנו לתקשר זה עם זה, ולשוחח שיחות חיזוק בינינו. זה היה הכרחי כדי שלא נאבד את שארית הרצון לחיות.
לילה קר אחד נזכרנו בדברי חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובליבנו התעורר רצון עז לחגוג את פורים כהלכתו.
בימים הבאים עבדתי בשארית כוחותיי וליקטתי פסולת של נייר שהתגלגלה בחצר המחנה. פה מצאתי פתק קרוע שהשליכו אנשי המשרד הנאצים, שם חתיכת נייר גס ועבה שנקרע משק מלט, ואפילו היה לי דף מתוך עיתון נאצי מצוייר, ששוליו נותרו ריקים.
כעת נדרשנו לעיפרון. השגנו עופרת ששימשה מילוי לעיפרון שביר, מהסוג ששימש בעלי מלאכה ונגרים. ה'עיפרון' עבר מיד ליד. כל אחד רשם כמה פסוקים שזכר על-פה ממגילת אסתר. אט-אט נרקם לו סיפור מגילת אסתר על יריעת הנייר המאולתרת.
נס פורים נכתב על 'מגילה' במחנה בוכנוואלד – האין זה נס בפני עצמו?...
כשפורים התקרב, הצעתי לחברים ללמוד את משניות מסכת מגילה. ערב אחד נשמע לחש בחלל האוויר הדחוס של צריף המחנה, שגלש מן 'הקומה הרביעית': "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג"...
כשהגיע יום שני, תענית אסתר, כבר היינו נרגשים ודרוכים. מיד בצאת הצום 'התאספנו' ב'קומה הרביעית'. השמחה אחזה בכולנו והיא התפשטה אל הדרגשים שבקומות התחתונות. עיניים כבויות החלו לנצנץ בחשֵכה. "גם אנחנו רוצים להתנקם בהמן הרשע", לחשו היהודים.
זיק של אמונה ותקווה ניצת בלבבות הדוויים.
המתַּנו שהשעות יחלפו והלילה יעמיק, כדי להנמיך את הסיכון ששומרי המחנה המרושעים יחשפו את החגיגה. הללו לא היססו לרצוח מי שהפר את תקנות המחנה.
כולנו המתַּנו במתח לקריאת המגילה החגיגית. ידענו שמגילת הנייר והעיפרון שלנו אינה כשרה לברכת "על מקרא מגילה", אך שמחתנו גאתה. חשנו שאנו עומדים לנצח את המן של ימינו. מגילת הנייר, שנכתבה באצבעות רוטטות ובלב פועם מאימה, הייתה יקרה לנו עד מאוד.
ואז הגיעה השעה. בלב מתרונן התחלנו לקרוא "ויהי בימי אחשוורוש"... המן הרשע, מזימת ההכחדה של העם היהודי, הישועה הפלאית – כל אלו לבשו צורה מוחשית. לא התקשינו להזדהות עם תחושות היהודים הנרדפים במלכות אחשוורוש, וכשקראנו על הישועה התמלא הלב רינה. חשנו התרוממות-רוח עילאית והתלהבות גדולה.
לשיאה הגיעה השמחה בתום המגילה. התחלנו למלמל "שושנת יעקב צהלה ושמחה", ולפתע פרץ לו השיר משפתינו בלי מעצורים, בהתלהבות גדולה, מתוך אמונה יוקדת. זו הייתה שעתה של הרוח היהודית הנחושה והאיתנה, ששום דבר לא יכול לה. גם כאן, בגיא הצלמוות, עוד נזכה לנס.
נדמה היה לנו שמחנה בוכנוואלד כולו עוצר את נשימתו ומקשיב לקולותינו השרים "ארור המן אשר ביקש לאבדי! ברוך מרדכי היהודי!".
ה'חגיגה' הסתיימה. הדממה שבה לשרות בצריף החשוך. אך אור גדול, בלתי-נראה, אפף אותו.
למחרת, השכם בבוקר, שבנו לשגרת היום-יום. בקושי רב שירכנו את רגלינו לעבודה הקשה. ובכל-זאת, חשנו שאווירת המחנה השתנתה. תקווה חדשה בִצבצה בקצה האופק. קריאת "ארור המן" העזה שהשמענו בלילה, הפיחה בנו רוח חיים.
באותו יום זכינו להתגשמות משאלתנו. אברהם אליהו, בחור נמרץ, מקבוצת 'הקומה הרביעית', בא בריצה לצריף. בשקט-בשקט לחש באוזנינו את הסוד הגדול שגילה לו ה'קאפו' האוקראיני: "היטלר קאפוט! הגרמנים מובסים!".
כחודש וחצי אחר-כך, בכ"ח בניסן, נכנסו חיילי ארה"ב למחנה בוכנוואלד ושחררו את תושביו.
(על פי עדותו של יעקב פרנקל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
