כידוע, הגלות נמשלה לעיבור והגאולה ללידה. ייסורי הגלות מתחלקים לשלושה סוגים, המקבילים לשלושת סוגי הצער הקיימים בעת העיבור והלידה: יש הייסורים ה'רגילים' של תקופת הגלות, שהם בדוגמת 'צער העיבור'. לאחר מכן ישנו הסבל המתעצם של תקופת 'עקבתא דמשיחא', בבחינת 'חבלי משיח', המשולים ל'חבלי לידה'. ולבסוף הכאב המיוחד של המעבר מגלות לגאולה, המשול לצער הלידה עצמה.
הצרות ה'רגילות' של הגלות הן בדוגמת כתישת הזית, שעל-ידה הוא מוציא את שמנו (כמאמר חז"ל במנחות נג,ב). זו מטרתם הפנימית של צרות הגלות ושל כל הרדיפות והייסורים – לגלות ולהוציא את ה'שמן' שבתוך עם-ישראל, את כוח מסירות הנפש והדבקות המוחלטת בה'. דווקא על-ידי הניסיונות שעם ישראל מתנסה בהם בתקופת הגלות, הוא מבטא יותר את עומק האמונה ואת עוצם הקשר בינו לבין הקב"ה.
כאב הלידה
סוג שני של צרות וייסורים מופיע סמוך לגאולה. אלה 'חבלי משיח'. מטרתם להשיג את הזיכוך האחרון שלפני הגאולה, וגם ליצור את התנאים שלתוכם תפרוץ הגאולה. מכיוון שהגאולה היא מציאות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לבוא לתוך המציאות הרגילה. לכן נדרש תהליך של הרס המציאות הקיימת, מין יצירת חלל, שעליו יכולה להיבנות הגאולה.
אולם הסוג השלישי של צרות הגלות הוא בדוגמת כאב הלידה עצמה. זה הזעזוע האחרון, שמכאיב מאוד, אך גם פותח את השער לאור הגאולה. כך היה גם בגאולת מצרים – לפני הגאולה ממש, אחרי שכבר ניתנה בשורת הגאולה מפי משה רבנו, בא השלב המכאיב של "תכבד העבודה על האנשים", עד שמשה רבנו עצמו זעק לקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה!". אך מיד אחר-כך החלו ניסי הגאולה, וכפי שהשיב הקב"ה למשה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה".
ואכן, מדברי חז"ל ברור שלפני הגאולה ממש מתחולל שיא ההידרדרות הכוללת של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. הגמרא (סנהדרין צז,א) אומרת שבן-דוד בא כאשר "תתהפך כל המלכות למינות", וכאשר השפל מגיע לשיאו, "עד שיתייאשו מן הגאולה". זה הרגע שאחריו הגאולה עצמה מתחילה.
הבנה בדיעבד
אולם הבנה זו טובה רק כדי שלא ניפול ברוחנו וכדי שלא נפקפק חלילה באמונת הגאולה. בה-בעת צריכה להישמע הזעקה והתפילה לקב"ה שיסתיים החושך ושתבוא מיד הגאולה. הרבי מליובאוויטש מסביר בשיחותיו (התוועדויות תשמ"ג כרך ב, עמ' 827) למה זעק משה רבנו לקב"ה "למה הרעותה", אף-על-פי שוודאי לא פקפק באמיתות הגאולה הקרובה, וּודאי ידע שאין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. כי משה הבין שבראותו את צערם של ישראל ואת עול הגלות המחריף, מחובתו לזעוק לקב"ה "למה הרעותה".
יהודי שרואה את הירידה הגדולה של עקבתא דמשיחא, ודאי שאסור לו 'להצדיקה' בנימוק שזה סדר הדברים לפני הגאולה. עליו להילחם בחושך ככל יכולתו – בהגברת הטוב, בתפילה לה', בתוספת אור תורה ומצוות וכו'. ועם זה, בדיעבד, אחרי שהתגברות החושך כבר הייתה, עליו להבין שזה היה שלב מעבר לקראת הגאולה הקרובה מאוד.
הגמרא (שם צח,ב) אומרת: "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים". תורה וצדקה וחיזוק האמונה בגאולה מצילים את האדם מחבלי משיח, מקצרים את משך הזמן של 'צירי הלידה', ומזרזים את הגאולה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
