נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1021- כל המדורים ברצף
	הנשים יודעות להבחין מה טוב ל'מקדש' הפרטי ומה לא
	זעקת 'עד מתי' של אליהו
	רבי שמואל אליעזר אידלס – המהרש"א
	פרשת תשא
	חטא העגל ותיקונו
	ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1021, ערב שבת-קודש פרשת תשא, י"ד באדר-ראשון ה'תשע"ד (14.02.2014)

  דבר מלכות

הנשים יודעות להבחין מה טוב ל'מקדש' הפרטי ומה לא

מדוע מופיעה פרשת הכיור וכנו לאחר פרשת מחצית השקל, ולא בהמשך אחד עם כלי המשכן? * מחצית השקל – עבודה שווה בכל יהודי מצד נקודת האמונה ומסירות נפש * הכיור מבחין בין הראוי למשכן ובין מה שצריך לדחות ולשטוף * זאת הייתה נדבת נשי-ישראל, שבכוח אמונתן גם "נחושת" הבריקה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת היום – לפי תקנת רבינו ללמוד חומש עם פירוש רש"י בפרשת השבוע, ביום ראשון עד שני וכו' – נכללת גם פרשת הכיור.

ולפני זה נאמרה פרשת "כי תשא את ראש בני-ישראל וגו'"¹, שעל זה אמרו רז"ל²: "אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא", והיינו, שמצוות מחצית השקל תפעל נשיאת ראש – "כי תשא את ראש בני-ישראל".

ומבואר בכמה מקומות העניין בזה:

מצוות מחצית השקל כפי שהיא לדורות (מלבד מחצית השקל שנתנו בתחילת נדבת המשכן שממנו נעשו אדני המשכן) היא בשביל קרבנות (ועניני) הציבור³.

ובתור זכר לזה נוהגים בפורים קודם קריאת המגילה ליתן מחצית השקל⁴. וגודל העניין בזה מובן ממאמר רז"ל⁵ "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן⁶ באחד באדר משמיעין על השקלים".

ונקודת העניין בקיצור – שגזירת המן היתה על כל היהודים בשווה (כנ"ל), להיותם בני אברהם יצחק ויעקב, שלכן כופרים הם בעבודה זרה ומודים (בהקב"ה, ובמילא מודים הם) בכל התורה כולה, שבזה שווים כל בני-ישראל. ולכן, ביטול הגזירה הוצרך להיות על ידי עניין שבו שווים כל בני-ישראל – שזהו ציווי מחצית השקל עבור קרבנות ציבור, והרי קרבן ציבור הוא קרבן עבור כל העדה כולה, למקטנם ועד גדולם, כמבואר העניין בארוכה ואין כאן המקום להאריך בזה.

ומיד לאחרי זה נאמרה פרשת הכיור – "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה גו' ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד גו' או בגשתם אל המזבח לשרת גו'"⁷.

ולכאורה אינו מובן:

כיוון שמטרת הכיור וכנו היא בשביל הכניסה לאוהל מועד – הרי הציווי על עשייתו הוצרך להיות לפני הציווי על עשיית המשכן, הקרשים והיריעות, ושאר כלי המשכן, או לכל הפחות בהמשך לציווי על עשיית המשכן וכליו, ומהו הטעם שציווי זה נאמר לאחרי ההפסק בעניין "כי תשא את ראש בני-ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל"?

ועל כן צריך לומר, שעניין הכיור שייך לעניין שנפעל על ידי מחצית השקל, שלכן נסמכו ב' ציוויים אלו.

ב. ענינו של הכיור הוא – שכדי שהכהן יוכל להיכנס בטהרה אל הקודש כדי להקריב קרבן לה'⁸, או בשביל להשתחוות לפני ה'⁹ (שהרי ביאה ריקנית אסורה¹⁰, כי אם לצורך איזו תכלית), הוצרך לרחוץ תחילה ידיו ורגליו מן הכיור.

ועל זה נאמר "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת" – שהכיור וכנו לא נעשו מזהב או כסף, אלא מנחושת, שהוא הפחות שבמתכות.

מניין לקחו את הנחושת עבור הכיור וכנו? – מ"מראות הצובאות"¹¹, כמסופר בדברי חז"ל¹² ש"בנות-ישראל היו בידן מראות [שהיו עשויים מנחושת קלל, והיו מצחצחים ומבריקים אותם עד שהיה נראה בהם מראה הפנים].. . . ואף אותם לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה, קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכול, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה . . ונוטלות המראות . . ומשדלתו בדברים . . ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות כו'".

ג. והעניין בזה בעבודת כל אחד ואחד מישראל:

ובהקדמה – ש"היד שנשתלחה במקדשך"¹³ היתה רק בנוגע לבית-המקדש הגשמי, אבל בית-המקדש שבלבו של כל אחד ואחד מבני-ישראל, עליו נאמר "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל – הרי זה תלוי בו בלבד, ואם רק משתדל ועוסק בזה, אזי יש לו מקדש בנוי על תלו (כמדובר כמה פעמים¹⁴).

אמנם, "משכן" זה צריך להיות נלקח מענייני העולם – כמו המשכן כפשוטו שנעשה מ"זהב וכסף ונחושת וגו'", י"ג או ט"ו דברים (כב' הגרסאות¹⁵), והיינו, שצריך לעשות מענייני העולם דירה לו יתברך, וכאמור לעיל .. בארוכה שזוהי תכלית התורה – לעשות מהעולם מקום קדוש, "בית מקדש".

ולכאורה אינו מובן:

כיוון שעוסקים בענייני העולם, הרי לא יתכן שלא ידבק משהו כו'. וכפי שרואים בטבע בני אדם, שהמתאבק עם מנוול, נדבק בו אבק ועפר ואפילו רפש וטיט ("בלאָטע"). ובמצב כזה הרי לא שייך להיכנס חס ושלום לבית המקדש, וכדאיתא במשנה¹⁶ שאפילו להר הבית אסור להיכנס באבק שעל רגליו?

והעצה לזה – שקודם הכניסה לבית המקדש צריך להיות עניין של רחיצה.

ומה צריך לרחוץ? – את חלקי הגוף שעל ידם הוא עיקר העסק בענייני העולם, שהם הידיים והרגלים – "ורחצו גו' את ידיהם ואת רגליהם":

הרגלים – מביאות את האדם בעולם, והיינו, שמצד עצמו היה צריך להיות ב"בית-המקדש", בד' אמות של תורה או בד' אמות של תפלה, אלא שרגליו מובילות ומביאות אותו בעולם הזה הגשמי, ובפועל, הרי הרגלים הן העומדות ישירות על הארץ והעפר הגשמי.

והידיים – הן הכלים הממוצעים בין האדם לעולם, שעל ידם נוטל דברים מהעולם ועל ידם נותן דברים בעולם,

וכידוע הפירוש¹⁷ בדברי המשנה¹⁸ "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים וכו'", ש"בעל הבית בפנים" קאי על הקב"ה, ו"העני בחוץ" קאי על איש ישראל שצריך למלא את שליחותו בעולם הזה הגשמי, וישנו עניין ש"פשט בעל הבית את ידו לחוץ כו'", שזהו על דרך מה שכתוב¹⁹ "דודי שלח ידו מן החור", וכמו כן ישנו העניין ש"פשט העני את ידו לפנים כו'", להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

וחלקים אלו שבאים במגע עם עניני העולם – הרגלים, שמביאות את האדם בעולם, והידיים, שבאמצעותן נוטל דברים מן העולם או שמכניס בעולם דברים שלמעלה מהעולם – צריך לרחוץ אותן.

כיצד היא הרחיצה? – הנה רחיצה על-פי דין בנגלה שבתורה היא על ידי זה שנוטלים מים ושופכים על הידיים והרגלים, שאז, הידיים והרגלים עצמן (העור והבשר והעצמות) נשארים במקומן, ואילו האבק ורפש וטיט שנדבק עליהן, הולכים ונשטפים על ידי המים (אם הם רק במידה המספיקה) ששופכים עליהם.

וענינו בעבודה – כמו שכתב הרמב"ם²⁰ ש"רמז יש בדבר . . הביא נפשו במי הדעת הטהור", ידיעת אלקות, "דע את אלקי אביך"²¹, שזהו עניין תורת החסידות, וטבע הדברים הוא שבכוח "מי הדעת הטהור" לרחוץ את הידיים והרגלים, חלקי הגוף שבאים במגע עם העולם, ולשטוף מהם את "הנחות העולם", ולחזק את ה"נפש השנית בישראל" ש"היא חלק אלקה ממעל ממש"²².

וכאשר הידיים והרגלים נעשות נקיות, אזי יכול האדם למלא תפקידו בעולם – לעשות מענייני העולם, זהב וכסף ונחושת, משכן ומקדש לו יתברך.

ד. ועל זה באה ההוראה – שאין צורך במי שהוא בעל שכל גדול זך ונעלה ביותר דווקא; אין צורך בדבר שנעשה מזהב או מכסף דווקא; יכול להיות גם דבר שנעשה מנחושת, הפחות שבמיטלטלין, אלא שנתינת הנחושת היתה באופן ש"כל נדיב לבו יביאה"²³, בלב שלם – הרי כיוון שדבר זה בא מלב יהודי זך ("אַ ריינער אידישער האַרץ"), בכוחו לשטוף את האבק ורפש וטיט שנדבק על ידיו ורגליו.

והתורה מספרת דבר חידוש – שהכול ידעו שעניין זה נעשה על ידי נשי-ישראל:

לכאורה, הרי ענינה של האישה הוא באופן ש"כל כבודה בת מלך פנימה"²⁴, ואילו העסק עם עניני העולם נעשה על ידי הבעל.

אך היא הנותנת:

מצד זה שהבעל נמצא כמה וכמה שעות בענייני עולם הזה – הנה לאחרי זה קשה לו יותר להבחין ולברר מהו "דבר זר" עבורו, ומהו דבר השייך אליו ("אַ אייגענע זאַך");

ואילו האישה שנמצאת בבית, "כל כבודה בת מלך פנימה", ו"חכמת נשים בנתה ביתה"²⁵, להעמיד את ביתה על יסודי התורה והמצווה – הנה אף שלכאורה "נשים דעתן קלה"²⁶, הרי להיותה בת שרה רבקה רחל ולאה, בכוחה וביכולתה – מצד כוח האמונה, אמונה פשוטה, שישנה אצל נשים יותר מאשר אצל אנשים²⁷ – להבחין ולברר שעניין פלוני שייך לעולם הזה החומרי ובמילא צריכים לשטפו, ועניין פלוני שייך לחלק העולם שיכולים לעשות ממנו משכן ומקדש לו יתברך.

ובכוחן של הנשים לתת אפילו עניין של נחושת, שהוא הפחות שבמיטלטלין, אבל, הנתינה היא מתוך חביבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בצחצוח והברקת הנחושת להיות דבר הנוצץ, שאז יהיו משתקפים במתכת – פני אדם.

ועד כדי כך, שאפילו עניין כזה שאצל האנשים יכול להידמות שזהו עניין של לעומת-זה, עניין של תאווה – הנה מצד האמונה פשוטה של הנשים, בכוחן לפעול שעל ידו יעמידו ויגדלו צבאות השם!

ולהעיר:

אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא²⁸ ש"העיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת כו'", "משום שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו, וכל המצוות שעושה הכול על ידי אותו הלבוש . . ואם יקדש את עצמו ימשיך לבוש קדוש כו'".

וכיוון שהעמידו "צבאות השם", "זרע ברך ה'"²⁹, שיצאו "מארץ מצרים על צבאותם"³⁰, ונכנסו אחר כך לארץ-ישראל, והם אלו שממלאים את שליחותו של הקב"ה בעולם הזה הגשמי והחומרי – הרי מזה מוכח, שהלבושים שלהם היו כדבעי למהוי, כיוון שהקידוש היה כדבעי למהוי.

ונמצא, שכללות עניין "מראות הצובאות" שעל ידן "משדלתו בדברים", היה עניין של קדושה.

ה. וזהו סדר הדברים בפרשה:

לכל לראש באה ההודעה שעניין "תשא את ראש בני-ישראל" נעשה על ידי זה שבני-ישראל מתאחדים בלב אחד ובנפש אחת להקריב להקב"ה קרבן ציבור כולם יחד, באופן שכולם שווים – מצד נקודת היהדות וכוח המסירות נפש שאצל כל היהודים בשווה – שלכן צריכה להיות נתינת מחצית השקל באופן ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"³¹.

ולאחרי זה נתבאר, שאי אפשר להתחיל לבנות משכן ומקדש מהעולם, אלא צריכים להכין תחילה את העולם שיוכל להיות משכן ומקדש – להבחין ולברר איזה עניינים אינם שייכים ליהודים, ואיזה עניינים יכול יהודי לברר ולזכך, ועל זה ניתנה האמונה פשוטה לנשים הצדקניות שבאותו הדור, שנותנות אפילו את ה"מראות" כדי לבנות כלי שממנו ירחצו את האבק רפש וטיט של העולם, ועל ידי זה תהיה ההכשרה לבוא אל הקודש ולהקריב קרבן לה'.

ו. והנה, אמרו רז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"³², ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"³³, שגם הגאולה העתידה לבוא בעגלא דידן על ידי משיח צדקנו, תהיה "בשכר נשים צדקניות שיש בדור"³⁴.

ועניין זה נעשה על ידי עבודתן של הנשים הצדקניות להעמיד את ביתן על יסודי התורה והמצווה, להכניס בו כמה עניינים, אבל, להבחין ולברר מה צריך לשטוף ולזרוק החוצה, ומה צריך להישאר בבית, ואחר כך לפעול בבית את עניין "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וזו תהיה ההכנה לבית המקדש השלישי, שעומד בנוי ומשוכלל ויתגלה וירד³⁵ למטה מעשרה טפחים,

ובו תהיה העבודה באופן ש"רחצו אהרן ובניו גו' את ידיהם ואת רגליהם", ויקריבו את קרבנות הציבור על ידי זה ש"תשא את ראש בני-ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל",

במהרה בימינו, על ידי משיח צדקנו.

(מהתוועדות פורים ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז, עמ' 470-475)

________________________________

1)    ר"פ תשא.

2)    ב"ב יו"ד, ב.

3)    רמב"ם הל' שקלים רפ"ד.

4)    רמ"א או"ח סתרצ"ד ס"א.

5)    מגילה יג, סע"ב.

6)    ריש שקלים.

7)    ל, יח ואילך.

8)    ראה פרש"י עה"פ.

9)    ראה אנציק' תלמודית ערך השתחואה ס"ד (כרך יא ע' רלג ואילך). וש"נ.

10)  ראה אנציק' תלמודית ערך ביאת מקדש בתחלתו (כרך ג' ע' קב ואילך). וש"נ.

11)  ויקהל לח, ח.

12)  פרש"י עה"פ. וראה תנחומא פקודי ט.

13)  נוסח תפלת מוסף דיו"ט.

14)  ראה גם תו"מ חי"ח ע' 14. וש"נ.

15)  ראה לקו"ש חכ"א ע' 153. וש"נ.

16)  סוף ברכות.

17)  ראה "כתבי הרח"א ביחובסקי" (ברוקלין, תש"נ) ע' צט ואילך – מה ששמע אדמו"ר הזקן מהרב המגיד.

18)  ריש שבת.

19)  שה"ש ה, ב-ד.

20)  בסוף הל' מקוואות.

21)  דברי הימים-א כח, ט. וראה תניא קו"א קנו, ב. ועוד.

22)  תניא רפ"ב

23)  ויקהל לה, ה.

24)  תהלים מה, יד. וראה רמב"ם הל' אישות פי"ג הי"א.

25)  משלי יד, א.

26)  שבת לג, ב. וש"נ.

27)  ראה אוה"ת נ"ך ח"ב ע' תתקכז. יהל אור לתהלים ע' תלה. מאמרי אדה"ז ענינים ע' שפג ואילך. וראה גם אוה"ת תשא ע' א'תתקפה ואילך.

28)  ספ"ב.

29)  ישעי' סא,ט.

30)  בא יב, נא.

31)  תשא ל, טו.

32)  סוטה יא, רע"ב.

33)  מיכה ז, טו.

34)  יל"ש רות רמז תרו (בסופו).

35)  ראה פרש"י ותוס' – סוכה מא, סע"א. ועוד.

 משיח וגאולה בפרשה

זעקת 'עד מתי' של אליהו

עוד באמצע ההתוועדות בא משיח-צדקנו

...כמוזכר לעיל שאליהו הנביא הוא מבשר הגאולה, ובלשון חז"ל במאמר הארוך [(כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) אבל לא כמו אריכות הגלות...] בסוף מסכת סוטה שסיומו וחותמו "אליהו הנביא זכור לטוב... יבוא ויגאלנו".

ולהעיר, שמאמר זה הוא בברייתא דרבי פינחס בן יאיר, שמענייניו העיקריים הוא פדיון-שבויים, החל מהשבייה דכללות עניין הגלות. אשר גם כשנמצאים בחסדי ה' במלכות של חסד, הרי זה מעמד ומצב של "שביה" ביחס למקומו האמיתי של כל אחד ואחת מישראל, סמוך על שולחן אביו המלך, מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, ולכן צריך להיות תיכף ומיד העניין ד"פדיון שבויים" (עניינו של רבי פנחס בן יאיר) – שבא "אליהו הנביא זכור לטוב" ומבשר שמשיח צדקנו "הנה זה בא".

והעיקר – שנעשה כן בפועל ממש תיכף ומיד ממש, שהרי הגאולה היתה צריכה לבוא כבר לפני זמן רב, שכבר אז "כלו כל הקיצין", ולכן צועקים בני-ישראל "עד מתי"...

שבזה נכלל גם ביטול הספיקות (באם ישנם אצל מישהו) בנוגע לזמן הגאולה, האם הגיע כבר זמן הגאולה, או שצריך עדיין לחשב קיצים כו', כאמור, שהגאולה היתה צריכה להיות אתמול ושלשום, ולפני זמן רב, ובפרט שישנו גם הפסק-דין של כמה וכמה רבנים ומורי הוראה בדורנו זה שמשיח צדקנו צריך לבוא תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין" – "הרף עין" דסיום מעשינו ועבודתינו, וברגע שלאחרי זה ה"הרף עין" דגאולה האמיתית והשלימה.

וכן תהיה לנו – שעוד באמצע ההתוועדות בא משיח צדקנו, ויחד עמו תהיה המשך ההתוועדות באופן שהקב"ה בעצמו, עצמות ומהות, מתוועד עם כל אחד ואחת מישראל וכלל-ישראל, ואז תהיה השמחה הכי גדולה, למעלה גם משמחת פורים שהיא באופן ד"עד דלא ידע".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תשא, ט"ז באדר ה'תנש"א. התוועדויות ה'תנש"א, כרך ב, עמ' 363)

"עד מתי" זועקים, לא אומרים

בהפטרה מסופר אודות המאורע דאליהו בהר הכרמל, שבו פנה אליהו הנביא לבני-ישראל ואמר להם: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו וגו'".

כאשר נתבונן לרגע בפרטי מאורע זה – מצב שבו היו צריכים לפעול אצל כמה וכמה מבני-ישראל שיידעו ש"ה' הוא האלוקים", ולא יעבדו לבעל חס ושלום, ולמטרה זו בנה אליהו הנביא מזבח והקריב קרבן בחוץ [למרות האיסור דשחוטי חוץ, בתור הוראת שעה], ובמעמד זה פונה אליהו הנביא לבני-ישראל ואומר להם: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וגו'" [. .].

כל מי שיש לו מושג כלשהו באהבת-ישראל, ובפרט "ואהבת לרעך כמוך", וכל מי שיחשוב לרגע שמדובר אודות אליהו הנביא – יבין בפשטות עד כמה נגע לליבו של אליהו הנביא מצבם של בני-ישראל, ומכיוון שכן, לא יעלה על דעתו של אף אחד שאליהו הנביא אמר דברים אלו בתור סיפור או הצעה, ואחר-כך הלך לטייל חס ושלום... אליהו הנביא כאב והצטער ביותר על מצבם של בני-ישראל, ולכן צעק מקירות לבו ותבע מהם בכל התוקף: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"!...

(משיחת שבת פרשת תשא, שושן-פורים קטן ה'תשד"מ; התוועדויות תשד"מ, כרך ב, עמ' 1081-1079 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

רבי שמואל אליעזר אידלס – המהרש"א

מקובל, וגם יסד את פירושיו על דעת המקובלים * דבריו התקבלו בכל תפוצות ישראל ונדפסו בכל מהדורות הש"ס * תמך והחזיק את בני ישיבתו הן בגשמיות והן ברוחניות בדוגמת לעתיד לבוא – שלא כרגיל בזמן הזה ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם"... * שיטתו הייתה לחלק מדרך הלימוד, שלאחר לימוד הפשט ברש"י, לומדים את המהרש"א בדרך של פלפול...

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"איש קדוש, מופת הדור, שמעו יצא ממזרח שמש עד מבואו, האיר עיני חכמי ישראל בחיבורו הגדול" - כך נחקק על מצבתו של ר' שמואל אליעזר בר יהודה הלוי, הנודע בכינויו: המהרש"א.

המהרש"א נולד בשנת ה'שט"ו (בקראקוב) ונפטר בה' כסלו ה'שצ"ב (באוסטרהה). למד ולימד בעיר פוזנה. חותנתו מרת אידל, דאגה לפרנסתו ותמכה בתלמידיו הרבים במשך עשרים שנה, וכאות הוקרה על כך קרא את שם משפחתו: אידל'ס [וראה ספר 'זכרון שמואל' (נ.י. תשמ"ט) עמ' 104 הערה 4]. אחר פטירתו החל לשמש ברבנות במקומות שונים, ובאוסטרהה כיהן עד סוף ימיו, שם ייסד גם ישיבה גדולה ומפורסמת.

פירושו 'חידושי הלכות' הוא פירוש עמוק וחריף לסוגיות הש"ס, כמו גם פירושו לאגדות חז"ל "חידושי אגדות". היה ראש המדברים בוועד ארבע ארצות, וחשובי גדולי הדור בתקופתו באו עמו במשא-ומתן של הלכה.

חיבור ברוח הקודש

המהרש"א היה מגדולי ישראל, וכמובא בספרים שכל המחברים שעד המהרש"א ועד בכלל כתבו את חיבוריהם ברוח-הקודש. ובפרט שבפועל נתקבלו ספריו (חידושי הלכות (כולל השקלא-וטריא שבהם) וגם חידושי אגדות) בכל תפוצות ישראל...

כך התבטא הרבי בו' תשרי תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך א' עמ' 122). וביטוי נוסף באותה שנה (התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 1363):

גדלותו של המהרש"א... כידוע שכל המפרשים עד המהרש"א כתבו את חיבוריהם ברוח הקודש.

ושוב בהתוועדות ש"פ ראה תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ד' עמ' 2493):

פירוש המהרש"א [שנכתב ברוח הקודש] מגלה את העומק והפנימיות שבפירוש רש"י – "יינה של תורה"... וענין זה מתאים עם סדר הלימוד – שלכתחילה לומדים פירוש רש"י ואחר-כך – פירוש המהרש"א:

סדר הלימוד הוא, שלא מתחילים ללמוד גמרא עם פירוש המהרש"א, אלא תחילה לומדים גמרא עם פירוש רש"י, פשוטו של ש"ס, ואחר-כך מוסיפים ללמוד גם פירוש המהרש"א. ובפרט בנידון דידן – שהמהרש"א עצמו מביא את דברי רש"י.

ונמצא שהתחלת הלימוד (דרגא הא') היא כפשטות הכתוב, ולאחרי כן מגיעים לדרגא נעלית יותר – כפירוש המהרש"א...

דעת המקובלים בתוך הש"ס..

בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט כרך א' עמ' 187) התבטא הרבי:

המהרש"א היה מקובל – ודבריו הובאו בכמה מקומות בחסידות וכו' וכו', ובפרט שהמהרש"א רוצה ללמוד כן בפירוש רש"י – נדרש, אפוא, ביאור מדוע מפרש אדמו"ר הזקן דלא כהמהרש"א?!

התייחסות לדברי ימי חייו של המהרש"א מצינו בדברי הרבי, בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת בשלח תשל"ח (שיחות-קודש תשל"ח כרך א' עמ' 474):

המהרש"א כיהן כראש-ישיבה גדול ואף החזיק את בני הישיבה שלו הן בגשמיות הן ברוחניות כידוע בדברי הימים שלו [=דברי ימי חייו], שזהו בדומה למעמד ומצב שיהיה לעתיד-לבוא, שהתורה תחזיק את בני ישראל הן ברוחניות הן בגשמיות, ולא יזדקקו לשום גורם אחר, לא כפי שהמצב בזמן הזה כאשר "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם" (ברכות לה, ב), וההנהגה צריכה להיות כר' ישמעאל [= ש"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"].

פעם (בשנת תשל"ח) הסביר הרבי את מעלת "העונה אמן" על-פי הקבלה והחסידות, וציין (שיחות קודש תשל"ח כרך א' עמ' 474):

אמנם הקדוש-ברוך-הוא הצליח שהדברים עולים בקנה אחד ("כך עולה גם מדברי") עם דברי המהרש"א ב'חידושי אגדות' שלו...

אחרי שפירט הרבי והרחיב את הנושא, המשיך (שם עמ' 475):

המהרש"א אמנם מייסד דבריו על "דעת המקובלים" – אך הדברים הרי נדפסו בכל מהדורות הש"ס ("הש"סין"), וכל אחד הלומד את חלק ההלכה שבפירוש המהרש"א, לומד  הוא אף את חלק האגדה שבפירוש המהרש"א.

גם כשנדרש הרבי לנושא גלגולי הנשמות (ראה ספר 'המלך במסיבו' כרך ב' עמ' רלג), ציטט מדברי המהרש"א בכמה מקומות בש"ס בהן הדגיש "ועל פי דעת המקובלים בסוד הגלגול".

בעיצומו של אמירת מאמר חסידות שנאמר בהתוועדות שבת קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ג' עמ' 1926) מזכיר הרבי:

שלימוד התורה עצמו נחשב כקרבנות ואכילת מזבח, וכפי שמביא ב'חידושי אגדות' מהרש"א מהמשנה אבות פרק ג'...

בדרך של פלפול...

וכך התבטא הרבי בהתוועדות ש"פ שמיני תשל"ה (שיחות קודש תשל"ה כרך ב' עמ' 50):

רש"י לומד בדרך הפשט – כשם שדרכו בפירושו על התורה לפרש בדרך פשוטו-של-מקרא – וגם בגמרא נוקט הוא בדרך פשוטו של גמרא, ודלא כהמהר"ם שיף או המהרש"א הכותבים בדרך של פלפול המתאימה עם פירוש התוספות!...

ובו' תשרי תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך א' עמ' 122) אומר הרבי:

גם דבריו של המהרש"א חייבים להיות מובנים בשכל האדם הלומד, ואין לסמוך עליו מבלי להתאמץ להבינו.

ובעניין זה – לכאורה תירוצו של המהרש"א הוא תמוה ביותר..

מצוה על פי טבע

כשנדרש הרבי לפירוש רש"י שביקור הקב"ה את אברהם חל ב"יום שלישי למילתו" ולקושיית המפרשים: 'זאת מנין? ומדוע לא הקדים ה' ביקורו' – הביא את קושיית המהרש"א (בבא בתרא טז,ב) מדוע לא ריפא אברהם אבינו את עצמו באבן טובה שתלויה הייתה בצווארו? – וביאר הרבי (לקוטי שיחות כרך ה' עמ' 77 ואילך):

המצוה צריכה להתקיים בדרך טבעית במידה הרבה ביותר ולא [בדרך] ניסית, וממילא אין מקום לחפש 'לחסוך' צער וכאבים, ולכן לא ריפא אברהם עצמו ומטעם זה אף לא הקדים ה' את ביקורו קודם ליום השלישי – שאז גם מצד הטבע נרפא הגוף באופן טבעי.

אין מהרש"א כזה...

באחר מביקוריו של הגאון הגדול בעל 'שבט הלוי' – רבי שמואל וואזנער שליט"א אצל הרבי, אמר לרבי דבר מסוים בשם המהרש"א, אך הרבי הגיב על-כך בסגנון: כמדומני שאין מהרש"א כזה.

אחר-כך סיפר הרב וואזנער כי כשעיין אחר-כך בפנים נוכח שהרבי צדק (ראה 'שמן ששון מחבריך' כרך ב' עמ' 14).

 ממעייני החסידות

פרשת כי-תישא

כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)

"כי תישא" – כשתרצה למנות;

"את" – אותיות התורה (מהאות א' ועד לאות ת');

"ראש" – דע כי הן שישים ריבוא אותיות;

"בני-ישראל" – כמניין בני-ישראל, שגם הם שישים ריבוא נשמות.

(על-דרך השוואת מספר הנשמות למספר אותיות התורה, הנרמזת במילה 'ישראל' – ראשי-תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה).

(כתר-שם-טוב, חלק שני, דף מג עמ' ד)

* * *

כשהקב"ה פוקד ("לפקודיהם") את עוונות ישראל – מענישם ומעוררם לתשובה – הדבר מביא לנשיאת ראש אצל בני-ישראל.

כידוע, אהבת ה' המצויה מתייחסת אך ורק לאותו חלק בנשמה המלובש בגוף והנקרא 'רגל'. לעומת-זה, אהבת ה' שבבחינת 'כלות הנפש' מתייחסת לעיקר הנשמה הנשאר מחוץ לגוף ומכונה 'ראש'.

דווקא בעל-תשובה זוכה להתעורר באהבה רבה כזו, מאחר שהיה רחוק, "בארץ צייה ועייף". הרי שעל-ידי התשובה נעשה "כי תישא את ראש בני-ישראל".

(תורה-אור דף פה-פו)

* * *

ה"אור החיים" הקדוש מקשר פסוק זה לעניין הסתלקות הצדיקים: "כי תישא" – כשמסתלק מהעולם צדיק שהוא "ראש בני-ישראל", עליכם לדעת כי הסיבה היא "לפקודיהם" – מלשון נפקדות – בגלל החיסרון והחטאים שלכם.

מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

ידוע שכשיש כמה פירושים לפסוק אחד, משמעות הדבר שיש קשר ביניהם. ומה הקשר בין פירוש זה לבין הפירוש הפשוט של הפסוק, המדבר על מחצית השקל, שהייתה, כידוע, תיקון וכפרה לחטא העגל?

ההסבר הוא: עשיית העגל הייתה עבודה זרה, שהוא חטא ועוון כללי. חטא כזה פוגם בכללות הנשמה, וכמו-כן הוא פוגם ב'נשמה הכללית' שבדור. וכפי שאכן היה בחטא העגל, שגרם ירידה ונפילה מסויימת גם במשה רבנו, ראש בני-ישראל, כמאמר רז"ל (פרש"י לקמן לב,ז) "לך רד – מגדולתך".

והנה, חטא העגל גרם לעניין המיתה (כי בשעת מתן-תורה זכו ישראל למצב של "חירות ממלאך המוות" (תיקוני-זהר תקון נו); וחטא העגל עורר מחדש את חטא עץ הדעת, שהביא מיתה לעולם). נמצא שחטא זה גרם לעניין של 'מיתה' גם במשה רבנו (ה'נשמה הכללית'). מכאן הקשר לעניין של הסתלקות צדיקים המדובר לעיל.

(ליקוטי שיחות כרך ג, עמ' 924)

זה יתנו (ל,יג)

שלושה דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו... כיוון שאמר לו ונתנו איש כופר-נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר-נפשו?... נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה: זה יתנו, כזה יתנו (במדב"ר פי"ב)

למה הדבר דומה? לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך אצל צורף, והלה לימדו את כל המלאכה. אך דבר אחד – המובן מאליו – לא אמר לו: שיש להצית תחילה את האש מתחת לכסף או הזהב. הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך את האש לא הצית... מובן שהזהב והכסף נותרו כפי שהם.

לפיכך הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ללמדנו: נתינת מטבע בלבד אינה יכולה לשמש כופר נפש; אך כשנותנים מטבע של אש, בחיות והתלהבות הבאות מ'עצם הנפש' שנמשלה לנר ("נר ה' נשמת אדם"), אזי בכוח המטבע לכפר על הנפש.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 529)

* * *

הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן, עד שייתן" (רמב"ם הלכות שקלים פ"א ה"ט). ועל זה תמה משה, כיצד נתינה כפויה יכולה להיות כופר-נפש?

לכן הראהו הקב"ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל.

משקל – משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.

הוא הדין במחצית השקל שבני-ישראל נותנים: גם כאשר 'כבד' להם הדבר לעשותו, והם עושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא "מטבע של אש", מאחר שהיא קשורה "תחת כיסא הכבוד" – בעצם הנשמה.

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 390)

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)

עשר הגרה הם כנגד עשר הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג' כוחות השכל וז' המידות. יש עוד כוח, הרצון שלמעלה מהשכל, והוא מתבטא במסירות-נפש על קידוש ה'.

אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל – עשרה גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב'דעת' [שכן 'דעת' משמעו גם 'רצון', כנאמר (עמוס ג), "רק אתכם ידעתי [=רציתי] מכל משפחות האדמה"]. לפיכך נשאר המספר עשר ולא יותר.

זהו שאמר הכתוב: העשיר (בדעת) לא ירבה (על עשר) – כי דעת ורצון הם עניין אחד. והדל (בדעת), לא ימעיט (מעשר) – כי בכל יהודי קיים הכוח למסירות-נפש.

(אור-התורה שמות, כרך ו עמ' א'תתקכו)

בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' (ל,כ)

בבואם אל אוהל מועד – להקטיר שחרית ובין-הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה (רש"י)

על המזבח החיצון העלו קרבנות מן הבהמה – 'עבודת הבירורים', שמזככת את הגשמיות והחומריות. עבודת הקטורת במזבח הפנימי נועדה להעמיק את ההתקשרות עם הקב"ה ('קטורת' מלשון קשר).

לכן, לפני כל גישה אל המזבח להקריב אשה לה', על הכהנים לרחוץ את עצמם. כי כשבאים במגע עם ענייני העולם צריך תחילה 'לרחוץ' ולהסיר את מה שלא רצוי ולא נקי. אבל בדרגה הנעלית של פנימיות הלב, דיי ב'רחיצה' שכבר נעשתה עם הכניסה לאוהל מועד ואין צורך ב'רחיצה' נוספת.

יוצאים מכלל זה ההזיה מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה, שהעיסוק בהם מחייב 'רחיצה' נוספת, כי מאחר שהם כפרה ו'ניקוי' של דבר בלתי-רצוי, דרושה בהם זהירות יתרה.

(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 221)

מר דרור (ל,כג)

בעיר יקטרינוסלב נפטר חסיד אחד ור' מרדכי שמו, וכיבדו את רב העיר, הרה"ג ר' לוי-יצחק שניאורסון ז"ל, להספידו. הדבר אירע בפרשת כי-תישא.

תוך כדי הספד התריע ר' לוי-יצחק על המצב הרוחני הירוד ששרר אז ברוסיה, והזכיר את מאמר רז"ל (חולין קלט), "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא". אף מצבנו כיום במדינה זו – המשיך רבי לוי-יצחק – הוא בבחינת "מר דרור": רבים חושבים כי השלטון הביא חופש ו'דרור' ליושביו, אך לאמיתו של דבר המצב הוא 'מר' מאוד – "מר דרור"...

(תולדות לוי-יצחק)

 המעשה הוא העיקר

חטא העגל ותיקונו

בידי הנשים התוקף שלא לוותר על יהדות לטובת "עגל הזהב"

איתא בכתבי האריז"ל שהדור עתה, היינו דרא דעקבתא דמשיחא, הוא גלגול של דור המדבר:

בדור המדבר היה חטא העגל, שבו נאמר "ויתפרקו... את נזמי הזהב אשר באזניהם" – האנשים דווקא, ולא הנשים, שלא רצו לתת עבור העגל; ולעומת זאת, בנדבת המשכן נאמר "ויבואו האנשים על הנשים", "עם הנשים וסמוכין אליהם", היינו, שהנשים קדמו.

ועל זה איתא בפרקי דר' אליעזר ש"נתן להן הקב"ה שכרן... שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים", שזהו מה שכתוב בירושלמי פסחים "נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא... יומא דירחא, מנהג" (מנהג טוב הוא), שצריכים לקיימו.

וזהו הטעם שבדרא דעקבתא דמשיחא תלמידי חכמים נשמעים לנשותיהם – שבזה מתבטאת העובדה שהנשים שבדור המדבר (שהגלגול שלו הוא בדרא דעקבתא דמשיחא) התנהגו כדבעי, מה שאין כן האנשים.

*

והרי כל עניני התורה הם (לא סיפור דברים, אלא) "תורה" – מלשון הוראה:

ישנן נשים שסבורות שהעניינים צריכים להתנהל על ידי הבעלים, והבעלים צריכים להשיג פרנסה, וכל שאר העניינים הם טפלים, ובלבד שהבעל יביא הביתה כך וכך דולרים שיוכלו לנהל את הוצאות הבית.

ועל כך ההוראה מהאמור לעיל – שהנשים צריכות לדעת שדורנו זה הוא גלגול של דור המדבר, ולכן, עניינן הוא לבנות משכן, דהיינו, שהאשה (וכן הבת או האחות) צריכה לעשות מהבית – משכן, ולא להניח שתהיה נתינת-מקום עבור "עגל הזהב".

כלומר: אפילו אם נרגשת איזו נטייה שבשביל כסף צריכים לוותר על ענין של יהדות – צריכה האשה לעמוד בתוקף ולצעוק: כיון שהבית צריך להיות משכן ומקדש להקב"ה, שיוכל לומר עליו "ושכנתי בתוכם", כלומר, בבית זה אתגלה עם הקדושה והאור שלי – אי אפשר לוותר על עניינים של יהדות!

אלא מאי, השאלה היא מה יהיה עם "עגל הזהב", כסף ופרנסה וכל העניינים – ובכן: התכלית של הכסף היא עבור הוצאות אכילה ושתייה ולבושים; ואילו כאשר נוספים דולרים בדרך שאינה רצוייה – אזי משתמשים בהם עבור רופאים, רחמנא ליצלן, ועבור "מסים" ("טעקסעס"), ועבור שאר עניינים של עגמת-נפש, אשר, מוטב היה שלא להרוויח דולרים אלו, ובלבד שלא תהיה עוגמת-הנפש, אלא הקב"ה ייתן את כל ההצטרכות באופן שיחיו חיים שקטים ובריאים.

*

וכשם שבימים ההם פעלו הנשים ("זיי האָבן אויסגעפירט") שעגל הזהב שרפוהו וטחנוהו ונעשה לאפר ועשן, ואילו המשכן נבנה (בעזרתן של הנשים שהן היו הראשונות לסייע בבניית המשכן והמקדש) באופן שקרשי המשכן (אף שנעשו מאותיות ק' ור' ש"אתחזיאו על סטרא בישא") עומדים וקיימים לעולם, עד לעתיד לבוא (כדאיתא במדרשי חז"ל),

כמו כן בדרא דעקבתא דמשיחא שהוא הגלגול של הדור ההוא, בידן של הנשים למנוע את עניין "עגל הזהב", היינו ההשתחוואה לכסף תוך כדי וויתור על עניני יהדות, ואדרבה, לנצל את הכסף שמשיגים כדי לעשות מבתיהן משכן ומקדש להשראת השכינה,

ואז לא חסר מאומה בכל המצטרך, הבעל בריא, האשה בריאה והילדים בריאים, ומתוך בריאות ושמחה מגדלים את הילדים לתורה לחופה ולמעשים טובים, והם נעשים "צבאות השם" – כמו ביציאת מצרים שהנשים העמידו דור שהכירו את הקב"ה בקריעת ים סוף ואמרו "זה א-לי ואנוהו".

וכאמור, בידן של הנשים שכל אחת תעשה מביתה משכן ומקדש להקב"ה, שאז יהיה הבית בריא, חי ושמח, ויהיה בו אלקות בגלוי, ועל ידי זה יזכו – יחד עם בעליהן וילדיהן – לילך בקרוב לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

(תורת מנחם כרך טז, עמ' 66)

ההבדל בין לוחות ראשונות ללוחות אחרונות

חלוק לוחות הראשונות ולוחות האחרונות:

בלוחות עצמן – הראשונות מעשה אלקים, השניות פסל לך.

המכתב – חרות על הלוחות שכדברי רז"ל עירובין (נד. א) הוא רק בלוחות הראשונות.

במעלת בני ישראל – בלוחות הראשונות צדיקים, כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, בשניות בעלי תשובה.

במעלת משה – במתן תורה ניתן למשה אלף אורות במתנה, ובחטא העגל ניטלו ממנו ולא חזרו בלוחות שניות (רק בשבת נותנים לו כדאיתא בפע"ח).

מעלת לוחות השניות שניתן גם כן הלכות מדרש אגדות כו', כפלים לתושייה כדאיתא בנדרים (כב. ב), וקירון עור פני משה.

(היום יום, יז תמוז)

שריפת הפרה לתקן היניקה לג' קליפות הטמאות

במדרש אמרו מפני מה כל הקרבנות זכרים וזו [=פרה אדומה] נקבה, אמר רב איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבוא אם ותקנח צואת בנה כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל,

והעניין כי פרה היא קליפת נוגה כמו שכתוב בעץ-חיים שער מ"ט שהיא כלולה מטוב ורע. והעגל יש לומר, מג' קליפות שלמטה מקליפת נוגה, ונקרא בנה, שבקליפות כל שמשתלשל יותר מתגבר הרע, גם כי עיקר הרע בז' מדות, גם כי על ידי חטא העגל חזרה טומאת ז' מלכים דמתו שהם בעשייה,

ותכלית כוונת מעשה העגל היה לתקן זו"נ דקליפה כו', שעון העגל הוא עון השורשי שבו חזר המות לעולם, ועל כן תבוא אם – קליפת נוגה ותקנח, והיינו על ידי השריפה שעושין ממנה אפר ומתלבן כו'... ולכן ע"י שריפת הפרה מתקנים היניקה שמקו השמאל...

(אור התורה במדבר כרך ג הוספות עמ' 21)

כל יהודי צריך לגלות חיבתו לפני המקום

...ומעניין פרשת שבוע זה:

וידבר ה' אל משה – כי שאל משה: רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל (ובפרט – שהיה אך זה עתה מעשה העגל). אמר לו הקב"ה

לאמר – לדורות (כולל אפילו ביום פקדי (אשר אז) ופקדתי עליהם חטאתם בעגל) –

כי תשא – אתה דווקא – ראשם של ישראל (ורק משה – לא הייתה לו כל שייכות אפילו לעניין העגל, שהרי היה אז בהר עם ה')

תשא את ראש – תוכל "לשאת את ראשם בהגבהה", על ידי אשר –

תשא את ראש, תמנה אותם לגלות חיבתם לפני המקום. – ולכפר על החטא המונע הרמת קרנם (ובפרט – חטא העגל) –

ונתנו איש כופר נפשו – צדקה, כמו שנאמר וחטאך בצדקה פרוק.

* * *

וכיוון אשר כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום – הרי הוראה בפרשתנו, שעל ידי בחינה זו על כל אחד ואחד להרים קרנו, על ידי אשר יגלה חיבתו לפני המקום, בהתבוננו אשר אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו כו' ובנו בחרת – הוא הגוף החומרי – וקרבתנו כו', שאזי ממילא כמים הפנים לפנים יתעורר גם הוא לדבקה בו ולהמשיך אור אין-סוף ב"ה למטה ולהעלות כל העולם כולו לה', שזהו על ידי התורה ומצות ובפרט על ידי הצדקה, שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה – במילוי הציווי לעשות משכן ודירה לו יתברך בתחתונים.

(אגרות קודש כרך כג, אגרת ח'תתקנב)

אחרי החטא היה צריך להקדים מצות השבת לעשיית המשכן

ידוע אשר בין הציווי הזה בפרשת תרומה תצוה אל משה ובין הציווי הזה של משה לבני ישראל בפרשת ויקהל הפסיק העניין בפרשת כי תשא בסיפור מעשה דחטא העגל שנעשה קודם ירידת משה מן ההר בלוחות הראשונות, שהרי על ידי חטא העגל נשתברו לוחות הראשונות כידוע.

והנה בלוחות הראשונות נאמר חרו"ת על הלוחות כו' ואמרו רז"ל חירות ממלאך המות חירו"ת משעבוד מלכיות כו' כידוע, והעניין הוא להיות כי על ידי הארת אור א"ס בלוחות הראשונות לא היה שום יניקה ואחיזה לחיצונים כלל, כי נתברר כל בחינת הרע דנוג"ה כמו לעתיד דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר כו' ובלע המות כו',

וזה שכתוב חירות ממלאך המות כי שרש המות נמשך מעץ-הדעת טוב ורע כידוע וזהו חירות מסטרא-אחרא לגמרי, ועל כן היו יכולין אז לעשות את המשכן וכליו ויריעות, בחינות אור פנימי ומקיפים להיות כלי ומכון לאור א"ס בלי יתערב זר בהם כלל וכמו שכתוב ה' בדד ינחנו כו' משום שנאמר וכבוד"י לאחר לא אתן כו'.

אך לאחר חטא העגל הנה כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, שהוא בחינת ב' כתרים שקשרו בראש כל אחד ואחד שלא היה אחיזה ויניקה לחיצונים בהם כלל, ולאחר שהורד עדים זה נמשך עליהם מסטרא דחויא בישא, ובלשון הגמרא נקרא זוהמא של נחש הקדמוני, וישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן ולאחר חטא העגל חזר להם ושלט בהם אילנא דמותא כו' מבחינת עץ-הדעת טוב ורע כו'.

ולהיות כן לא היה ביכולתם לעשות המשכן וכליו להיות רק בחינת כלי לאור א"ס בלבד מאחר שיש בהם אחיזה לסטרא-אחרא הרי יכולים גם החיצונים להתערב בכלים דמשכן וכתיב וכבוד"י לאחר לא אתן, טהור עינים כו', ולא יוכל להיות גילוי אור א"ס כלל במשכן וכליו בבחינת אור פנימי ואור מקיף כנ"ל. ואף על פי שעלה משה להר אחר כך עם שני לוחות האחרונים לא היה על ידי זה חירות לגמרי מסט"א כמו על ידי לוחות הראשונים כידוע,

הנה לזאת בפרשת ויקהל ציוה משה לבני ישראל תחלה על מצות השבת ואחר כך על מעשה המשכן בכדי שעל ידי מצות השבת יוכלו לעשות המשכן וכליו להשראת אור א"ס בלי יתערב זר מן החיצונים בהם כלל.

(תורת חיים שמות ח"ב, עמ' שצב,ב)

ימים של קו היראה...

אצל מורנו הבעש"ט היה סדר מיוחד בהנהגותיו בכל משך השנה, בחול, בשבת ובמועדים.

את הסדר של חודש תשרי התחיל מורנו הבעל שם טוב מההכנה של חודש אלול בכלל וימי הסליחות בפרט – המ' יום שמשה רבינו עליו-השלום היה בשמים להתפלל על חטא העגל ולקבל את התורה, שבכך עורר את גילוי י"ג מדות הרחמים,

ועבודתו של הבעל שם טוב היתה שקו היראה בימים אלו היה בהתגלות, וממוצאי יום הכיפורים עד לאחר שמחת תורה בעבודתו של הבעל שם טוב היה קו השמחה בהתגלות.

(כתר שם טוב, הוספות, עמ' רמג בתרגום)

לא שייכים לחטא מצד עצמם אלא רק צורך עלייה

...כפי שחסידות מבארת את מאמר חז"ל על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם", שחטא עץ הדעת בא על-ידי זה ש"עלילה נתלה בו" (באדם הראשון) – שזה ש"לפעמים גובר הרע דיצר הרע על האדם ויחטא" הרי זה משום ש"מלמעלה הסיתו עליו היצר הרע להביאו לחטא זה".

שכן בני-ישראל מצד עצמם אינם שייכים כלל וכלל לעניין החטא חס ושלום, וכל העניין בא רק בגלל זה שהקב"ה בחסדו הגדול רצה להביא את בני ישראל לעלייה הכי גדולה (למעלה מצבם ממצד עצמם), לכן "עלילה נתלה בו" ונעשית ירידה לפי שעה (על-דרך מה שנאמר "ברגע קטן עזבתיך") ובחיצוניות (רק למראה עיניים), בכדי להביא את העלייה שלא בערך, ולא רק עלייה לרגע קטן (כנגד "רגע קטן עזבתיך"), אלא עלייה נצחית שאין אחריה גלות, ואדרבה – מתווספים עוד עליות, עלייה אחר עלייה עד אין קץ, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".

נוסף לכלל שכל ירידה היא צורך עלייה, הרי בנוגע לבני ישראל – הירידה עצמה לאמיתתה היא אינה ירידה, אלא הדרך לעלייה נעלית יותר שלא בערך.

ועל-דרך זה בנוגע לחטא העגל (שבדוגמת חטא עץ הדעת) – כמפורש בגמרא, ש"לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", "לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה", אלא "גזירת המלך היתה כו' כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה".

(התוועדויות תשנ"ב כרך ב' עמ' 341)

  אוצרות דור ודור

ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב

אור מקיף מסמא עיני החיצונים...

פעם נודע לאאמו"ר [=הרש"ב] שחבורת המשכילים נועדו והחליטו להלשין ל­מלוכה על כל האורתודוקסים. הם ערכו חומר רב ובו ראיות והוכחות בכתב שעניין הדת פוגע בתרבות, ועוד כתבי פלסתר כיוצא בהם. ובהם תובעים תביעות מוחלטות לאסור דברים רבים ונוראים, ובפרט את הקבלה. אחד מראשיהם, שמו קרעפס, והוא מונה על ידי הממשלה לרב באודיסה. הוא אשר ערך את כל הניירות הללו, אסף את כל החומר הדרוש ונסע לפטרבורג כדי להגיש זאת לממשלה.

כאשר נודע לכ"ק אאמו"ר על דבר כל זה, קרא אותי ואמר: סע לפטרבורג והש­תדל לבטל את כל העניין.

הואיל וזה היה צריך להיעשות בסודי סודות, לכן – מספר כ"ק אדמו"ר [=הריי"צ] – לקחתי עמי את רעייתי הרבנית נחמה דינה ופרסמנו שנוסעים אנו לרופא.

בבואנו לפטרבורג שהינו שם ימים אחדים ואני השתדלתי בכל כוחי לפעול בעניין, אולם לא יכולתי לעשות מאומה. הודעתי זאת לאבי וקבלתי תשובה ב­מברק שבכל זאת אתאמץ יותר ואשתדל לפעול לבטול העניין. עברו כמה ימים נוספים וכל השתדלותי היו לריק. קניתי כרטיס ונסעתי חזרה אל אבי כדי להודיע לו בעצמי שכל השתדלותי עלתה בתוהו.

בבואי לחדר אאמו"ר – מספר כ"ק אדמו"ר – היה זה בבוקר, ויתכונן הוא לתפילת שחרית. טליתו היתה מונחת מקופלת על כתפו והוא בדק את ה­ציציות.

לאחר שסיפרתי לו את פרטי ה­השתדלויות ומאמצי אשר לא הועילו לי לגמור את העניין ולבטלו, שזו היתה עיקר הכוונה. אמר לי כ"ק אאמו"ר:

פעם שלח אדמו"ר הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי לשליחות מסוימת. והוא לא יכול היה לעשות מאומה בעניין זה. ויחזור אל אביו ויאמר לו שאיננו יכול לפעול מאומה בשליחות זו. ובשעה שבא אדמו"ר האמצעי אל אביו אדמו"ר הזקן, טליתו של אדמו"ר הזקן היתה על כתפו ובדק את ציציותיו.

ואמר לו אדמו"ר הזקן:

רואה אתה? זוהי טלית, וטלית הוא ענין המקיף, ומקיף מסמא את עיני החיצונים.

בשמוע זאת אדמו"ר האמצעי, חטף בידיו את ציציותיו של אביו, נשקם, ונסע חזרה לדרכו כדי לבצע את שליחותו. ואמנם בפעם הזאת הצליח.

ואמר כ"ק אדמו"ר:

בשמעי זאת מפי אאמו"ר, עשיתי כך גם אני, חטפתי את הציציות מטליתו של אבי, נשקתי. ונסעתי ברכבת מיד חזרה לפטרבורג. שוב התחלתי להסתובב וחשבתי מחש­בות כיצד למלא את שליחותי. לפתע צץ רעיון במוחי. מה עשיתי? הלכתי אל המלון בו התאכסן קרעפס, וביקשתי ראיון אצלו. הוא קבלני בכבוד, משום שהכירני, או משום שהכיר את אבי. ישבנו ושוחחנו על הא ועל דא. נתגלגלו הדברים בדבר מזימותיהם. הוא לא הכחיד ממני מאומה. והתפאר לפני ואמר: בקרוב נראה מי ינצח. יש לנו – למשכילים – תכנית כזו שעוד מעט ויבוטלו הרבה מענייני הדת וכו' וכו', וכבר נמצא בידי חומר רב המקובץ על ידי, ומוכן כדי להגישו בעוד ימים אחדים לממשלה.

אמרתי לו: אולי יואיל כבודו להראות לי את החומר אשר הוא מתפאר בו כל כך? וענה: מדוע לא? הנה אראהו לכבודו, אינני מפחד כלל? משום שבעוד ימים אחדים יתברר הכול בממשלה, והם כבר יביאו לידי גמר את כל השיטות המיושנות שלכם אשר מתנגדות ל­השכלה. בדברו זאת הביא לי מחברות אחדות הכתובות בכתב ידו הטמאה. אני – מספר כ"ק אדמו"ר – לקחתי את כל כתב היד מידו. ובאין אומר ודברים התחלתי מיד לקרוע את הכול. קרעתי את כל כתבי השטנה לפסות נייר קטנות.

קרעפּס, בראותו זאת, בהלה גדולה אחזתהו. והתחיל לצעוק עלי, לשמצני ולגדפני:

מה עשית לי? אני יגעתי על זה חדשים רבים, עד שקבצתי, ערכתי ו­סדרתי הכול בסדר. הרצאות, בהן סימנים וסעיפים וכו' וכו' ועכשיו לא אוכל להשיג זאת בזמן קצר, ובעוד ימים אחדים עלי להגיש כל זה. וימשיך לצעוק, ויתמלא כעס וחימה עד כדי כך שסטר לי סטירת לחי. ואני, ברחתי מהמלון, ותיכף ומיד נסעתי לביתי, כדי לבשר לאבי את הבשורה.

כל העניין התבטל ב"ה משום שלא היה למשכילים את החומר כדי להגיש. לאחר זמן קצר נודע לנו שקרעפס חלה בשחפת הגרון ומת מיתה חטופה.

(ספר השיחות תרפ"ד עמ' 63-65)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

"מרבין בשמחה" - כיצד?

"...כל יהודי יוסיף בכל ענייני שמחה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לשמח אחרים (כידוע¹, ששלימות עניין השמחה היא דווקא יחד עם אחרים).

"ולכל לראש – על-ידי הוספה ב'פיקודי ה' ישרים משמחי לב', לימוד התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה. ו'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה' – קיום המצוות בהידור.

"ועוד, וגם זה עיקר – שעל-ידי 'מרבין בשמחה' בתורה ומצוות, יתווסף גם ב'מרבין בשמחה' בפשטות, גם בעניינים הגשמיים ועל-ידיהם, כפי ההוראה על-פי השולחן-ערוך.

"הן לשמח את עצמו והן לשמח את זולתו, החל מבני-ביתו: הבעל יוסיף בלשמח את אשתו, וההורים – בפרט האב – יוסיפו בלשמח את ילדיהם בעניינים המשמחים את הקטנים (על-פי טבע) כפסק השולחן-ערוך², וגם – להוסיף בלשמח יהודים אחרים שסביבו..."³.

שבת-קודש פרשת תשא⁴
שושן-פורים קטן, ט"ו באדר-א

* בקריאת פרשת העגל⁵ מנמיכים מעט את הקול⁶, אבל יש להקפיד שגם אז יוכל כל הציבור לשמוע את הקריאה היטב.

* יש לשים לב: תיבת 'העלית' מופיעה פעמיים בפרשתנו: באמצע פרשת העגל (לב,ז), וב'פיוס' שאחריה (לג,א). בפעם הראשונה מנוקדת הלמ"ד בצירה ("העלֵית"), ואילו בפעם השנייה – בחיריק ("העלִית").

הפטרה: וישלח אחאב (מלכים-א יח, כ-לט⁷).

אין אומרים 'אב הרחמים'.

תפילת מנחה: בקריאת התורה בראש פרשת 'ויקהל', יש לשים לב להימנע מהבלעת אותיות בתיבות "בני | ישראל", וכן (בקריאה במבטא אשכנזי) לקרוא בניקוד הנכון כל אחת מהמילים: את, ואת, המופיעות שם לרוב (בפסוקים יא-יט), שבחלקן מנוקדת האל"ף בצירה ובחלקן בסגול, ולא להחליף מזה לזה.

אין אומרים 'צדקתך'.

_________________________________

1)    "ראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח".

2)    "פסחים קט,א. רמב"ם שם. טושו"ע או"ח סי' תקכ"ט ס"ב. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ז" [שם פורט: הקטנים - נותן להם קליות ואגוזים (ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע נד – פירות ומיני מתיקה, וראה נטעי גבריאל הל' יו"ט ח"ב פנ"ג הע' יז), והנשים - קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, והאנשים... אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין...].

3)    ספר השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 391 (כולל ההערות שבמרכאות).

4)    כך מופיע תמיד שם הפרשה בכותרת בתורה-אור וכו' עד לקוטי-שיחות וספרי השיחות תשמ"ז-נ"ב, וזאת גם במקרים שבפנים השיחה משתמש הרבי בשם "כי תשא" (צורה זו - ע"פ  סדר תפילות כל השנה שבסו"ס אהבה ברמב"ם) – ראה סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 280. תש"נ ח"א עמ' 362. תשנ"ב ח"ב עמ' 424 והערה 23. רק בלוח 'היום יום' (ובילקוט-כיס באנגלית לשנת תש"ג)  נקראת הפרשה "כי תשא".

5)    עליית 'שני' נמשכת עד סוף מעשה העגל, כיוון שבני לוי לא חטאו בעגל (כנה"ג סי' תכח, מג"א שם).

6)    אלה הקטעים שקוראים בקול נמוך: מ"וירא העם" עד "לגוי גדול" (לב,א-י), וחוזרים לקרוא ("ויחל משה . .") כרגיל, ושוב בקול נמוך מ"וישמע יהושע" עד "מהר חורב" (לב,יז - לג,ו), וחוזרים לקרוא כרגיל – כן המנהג נפוץ, גם בין אנ"ש ובבית-חיינו. הפרטים – מהרה"ח ר' יוסף-יצחק שיחי' אופן. המקור - בפרי-חדש סי' תכח ס"ק ז (בשינויים קלים). וראה מנהגים שונים בלוח 'דבר בעתו'. ולפלא שלא מצאתי מנהג זה כלל בס' שערי-אפרים.

7)    ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.