במתן-תורה עצמו היה בעיקר גילוי ונתינת כוח מלמעלה, "ואני המתחיל", שאז "פסקה זוהמתן" ולא היה מקום ל"לעומת זה" * דווקא לאחר מתן-תורה התחילה עבודת בני-ישראל בכוח עצמם, שלכן היתה אז ההכנה למשכן על-ידי העבודה של בני-ישראל, "ועשו לי מקדש" * גם פרשת בהעלותך, מבטאת עניין זה - העלאת נרות המנורה, "נר ה' נשמת אדם" באופן ד"שלהבת עולה מאליה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. פרשת בהעלותך היא הפרשה הראשונה בתורה שקורין תמיד¹ אחרי "זמן מתן תורתנו"². מזה מובן שלפרשה זו שייכות מיוחדת³ עם מתן-תורה, ודווקא עם אחרי מתן-תורה.

מבואר בכמה מקומות ש"בהעלותך את הנרות" מבטא את התוכן הכללי דעבודת בני-ישראל לעבוד את הקב"ה:

נשמתו⁴ של כל יהודי נקראת "נר" - "נר ה' נשמת אדם"⁵ [ושבעת נרות המנורה הם כנגד שבעה מדריגות בעבודת ה', כנגד שבעת המידות: אהבה, יראה וכו']. ועבודת היהודי מתבטאת ב"בהעלותך את הנרות" - "להצית" את ה"נר ה' נשמת אדם" עם האור ד"נר מצווה ותורה אור"⁶, ועל-ידי זה תאיר באורה ותאיר את הגוף והגשמיות של היהודי עם אור הקדושה והאלוקי של הנשמה, וזה מדגיש איך שכל מציאות היהודי (כולל הגוף הגשמי) היא "מנורת זהב כולה"⁷ (כמו שהיא בעצם, לפני שמדליקים את המנורה).

וגילוי נשמתו של היהודי ("בהעלותך את הנרות") צריך להיות באופן ד"בהעלותך" דווקא, כמו שרש"י מפרש⁸ על זה, "צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה", שלא תזדקק ל"מדליק".

שבזה מתבטא העיקר והיסוד דעבודת השם - דווקא בכוח עצמו⁹, "עולה מאליה". כידוע שזוהי תכלית בריאת האדם וירידת הנשמה בגוף - "אדם לעמל יולד"¹⁰, "לעבדה ולשמרה"¹¹, לעבוד ולפעול בכוחו האישי, ועל-ידי זה להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית"¹² [שטבע האדם הוא, שהתענוג האמיתי אצלו הוא כאשר משיג ומחדש באמצעות העבודה, ההשתדלות והעמל האישי¹³, ולא כשזה באופן דנהמא דכיסופא¹⁴]¹⁵.

וכמבואר ברמב"ם הלכות תשובה¹⁶, שהעניין דבחירה חופשית ["רשות¹⁷ לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו כו'"] "עיקר¹⁸ גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה שנאמר¹⁹ ראה נתתי לפניך היום את החיים כו', כלומר, שאין הקב"ה כופה בני-האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכול מסור לכם כו', חפץ (ה') להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שהאדם יכול לעשות".

זאת אומרת - בסגנון אחר - עבודה באופן ד"שלהבת עולה מאליה".

ב. אמנם צריך להבין: כיוון שהדלקת והעלאת הנרות באה על-ידי מדליק המנורה (אהרון הכהן), ולולי הדלקתו, לא תיתכן "שלהבת עולה", ובעבודה רוחנית - שההדלקה ד"נר ה' נשמת אדם" באה מהקב"ה (נר ה') והוא שולח את הנשמה למטה, "מושבעת" בכל הכוחות לעשות את העבודה²⁰, וגם לאחרי זה (שעושה את העבודה) הרי "הקב"ה עוזרו" (עד ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו")²¹, ויתירה מזו - כדברי חז"ל²² על הפסוק²³ "מי הקדמני ואשלם", "מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה כו', מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו'" - ואיך אומרים ש"שלהבת עולה מאליה", הרי אין זה "מאליה", רק בכוח מדליק הנר, לולי פעולתו לא היה הנר דולק?

והגם שהאדם יש לו בחירה חופשית, "רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות" - הרי (נוסף לכך שזה גופא "נתן לו הא-ל", והקב"ה הוא זה שמדליק ה"נר ה' נשמת אדם") הקב"ה מסייע ליהודי בעבודתו בפועל²⁴ - ואיך אפשר לומר שזה נעשה באופן ד"(שלהבת עולה) מאליה"?

ויש לומר, אחד הביאורים בזה - על-פי הכלל בהלכה (בכמה דינים) ש"מסייע אין בו ממש"²⁵, דיש לומר שכמו כן הוא גם (בכמה עניינים) בנוגע להסיוע מלמעלה בעבודת האדם למטה [אשר גם העבודה של המדליק דלמעלה, הרי "מגיד²⁶ דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה²⁷ שהוא עושה מצווה לאחרים לעשות"²⁸]:

"מסייע אין בו ממש" פירושו (בפנימיות העניינים), שהמסייע והסיוע אינו (גשמיות -), שום ממשות ("ממש"). יהודי מקבל מלמעלה סיוע ועזר בעבודתו, עד כדי כך שעצם הדלקת הנשמה (נר ה') נפעל מלמעלה - אבל זה סיוע ברוחניות, המשכה רוחנית שאינה מכרחת הממשות דגשמיות העולם, ממשות הפיזית דהעולם²⁹, רוחניות - מצד עצם מהותה - אינה גשמיות³⁰, "אין בו ממש".

הכוח לפעול בגשמיות וממשות העולם - הוא דווקא אצל האדם, נשמה בגוף, שנמצא בעולם הזה הגשמי ויכול לפעול ממשות בגשמיות העולם, והאדם יש לו הבחירה לעשות גם ההיפך מהמסייע.

וכידוע שכוח הבחירה ישנו דווקא בנשמה בגוף³¹, האפשרות לעניין הבחירה - שיהודי עושה את העבודה "מאליה" (בכוח עצמו), ומגלה מה הוא באמת - הוא דווקא בעולם הזה, עולם מלשון העלם והסתר³², ודווקא הגשמי - גשמיות העולם, שיש לה (בגלוי) ממשות משלה, שמסתירה ומכסה האמת דאלוקות וקדושה, ולכן דווקא זה נותן לו את האפשרות לשתי הדרכים, "את החיים ואת גו'", ועל היהודי לבחור בבחירתו החופשית - "מאליה" - את דרך החיים והטוב.

האפשרות שיהודי יגיע לידי כך, מקבל הוא מהקב"ה, אשר "מדליק" ונותן לו את ה"נר ה' נשמת אדם", ובכך מקבל היהודי מלמעלה כוח וסיוע לעבודתו, אבל הפעולה בהעולם הממשי (שבו אלוקות לא נרגש בגילוי) ניתנה לבחירתו של האדם, שהוא בעצמו יבחר להחדיר את הנשמה בגופו ובחייו הגשמיים, עד כדי כך שתהיה "שלהבת עולה מאליה". וכמו כן לגלות איך שהגוף היהודי עצמו הוא "מנורת זהב כולה", ו(אינו מפריע לנשמה, אלא -) מסייע לנשמה בעבודתה, ואדרבה - על-ידי הגוף ניתוסף עילוי בהנשמה³³.

ג. כשם שזה בנוגע לעבודתו של יהודי בעצמו ועם עצמו, כך גם בנוגע לפעולותיו של היהודי בעולם.

בזה מתבטא החידוש דתורה ומצוות בכלל, שניתנו דווקא לנשמות בגופים למטה, בעולם הזה הגשמי, בהתלבשות בדברים גשמיים (תורה - בדיו על הקלף וכו', ומצוות שעשויים דווקא מדברים גשמיים - תפילין בקלף גשמי, ציצית בצמר גשמי וכיוצא בזה³⁴): הנשמה כפי שהיא למעלה - עובדת את הקב"ה על-פי "טבע" הנשמה, בתור "נר ה' נשמת אדם", ואי-אפשר לדעת אם זה מאליה, או מצד הטבע שהטביע בה הקב"ה; דווקא בנשמה בגוף, ששם האפשרות להתנהג היפך חס-ושלום מרצון ה', מתגלה הבחירה³⁵, ובמילא - העבודה בכוח עצמו, "מאליה". כולל גם - העבודה לשנות דברים גשמיים שבעולם, ולעשות מהם מצווה - חפצא של קדושה, חפצא של מצווה.

ד. ויש לומר שזהו עניין "בהעלותך את הנרות" "עד שתהא שלהבת עולה מאליה":

בהדלקת המנורה בפשטות - ישנם: א) הכהן צריך להדליק הנרות, ולולי זה לא ידלקו כלל, (ונוסף לזה עליו להטיב את הנרות (שזה מסייע לעליית הלהב כו')). ב) ההדלקה צריכה להיות באופן "שתהא שלהבת עולה מאליה", שהפתילה הגשמית (על-ידי השמן גשמי) תדלק מאליה³⁶ (ולא שהכהן יאחוז ויקרב תמיד את האש להנר); ובזה מתבטאת מצוות הדלקת המנורה במשכן ובמקדש: שלא תהיה אש דלוקה (ביד הכהן) אלא שידליקו את נרות המנורה, הפתילה והשמן גשמי, שתדלק "מאליה", שתהיה מנורה גשמית המאירה את הסביבה.

כך גם בנוגע ל"הדלקת המנורה" ד"נר ה' נשמת אדם" על-ידי הקב"ה: א) הקב"ה הוא זה שמדליק את הנשמה ("נר ה'"), ולשם כך הוא עוזר ומסייע (מטיב) ליהודי בעבודתו, ב) אך הכוונה בזה היא (לא להסתפק בהכוח וסיוע מלמעלה, כי אם), "שתהא שלהבת עולה מאליה"³⁶ על-ידי שהיהודי בוחר בזה בכוח עצמו (בעולם שיש בו העלם והסתר ומותיר מקום לשתי דרכים), שנשמתו תאיר בגלוי ואף תאיר את הגוף, ובדיוק הלשון: "שתהא - בהוויתא תהא³⁷ (כל זמן קיומה), שלהבת - לא נר קטן, אלא שלהבת, עולה - באופן של עלייה, עד - עליות תמידיות (ילכו מחיל אל חיל³⁸), מאליה" - בכוח עצמו, וככל שהשלהבת גדולה יותר, כך גם ה"עולה מאליה". ונוסף לכך, שיגלה איך שהגוף שלו הוא "מנורת זהב כולה", כנ"ל.

ה. על-פי הנ"ל יובן דבר פלא בנוגע להדלקת המנורה:

הרמב"ם פוסק³⁹, ש"הדלקת הנרות כשרה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ, מותר לזר להדליקן". המקור של הרמב"ם⁴⁰ הוא מדברי הגמרא⁴¹ ש"הדלקה (הדלקת המנורה) לאו עבודה היא", "דהא כיוון שהדליק ברוב היוצא (של הפתילה) השלהבת עולה מאליה"⁴².

ולכאורה אינו מובן: כתוב בתורה "דבר אל אהרון גו' בהעלותך את הנרות", נמצא שמצוות הדלקת המנורה נאמרה דווקא לכהנים - ומדוע אפוא "הדלקת הנרות כשרה בזרים", ולדעת הרמב"ם⁴³ - לכתחילה?

יתירה מזה: איך ייתכן שזר ידליק את המנורה שלא במקומה, מחוץ להיכל. אפילו בנרות חנוכה - שהם (א) זכר לנרות המקדש, ו(ב) רק מדרבנן - ההדלקה צריכה להיות במקומה ("על פתח ביתו מבחוץ"⁴⁴), כי ההלכה היא ש"הדלקה עושה מצווה"⁴⁵, שלכן אם "הדליקה בפנים (שאינו מקום ההדלקה) והוציאה לחוץ, לא עשה כלום"⁴⁶; מה-שאין-כן בנרות המקדש, יכול זר להדליקן מחוץ להיכל, והכהן יכניסנו אחר-כך להיכל, ואין צורך להדליק שוב את המנורה!

והביאור בזה (בפנימיות): אפילו כשהכהן מדליק את המנורה (באופן שיוכל להיות "שלהבת עולה מאליה"), הרי ההדלקה אינה מתייחסת אליו, "הדלקה לאו עבודה היא" [ואולי יש לומר - על-דרך "מסייע אין בו ממש", כנ"ל], כיוון שעיקר הכוונה בזה היא ש"תהא שלהבת עולה מאליה". ולהעיר ש"בהעלותך את הנרות" הוא גם לשון סיפור דלא כלשון "ויעלה את הנרות" ציווי אל הכהן - משום שעבודה זו אינה קשורה עם כהן (אפילו כשהכהן הוא המדליק). זאת אומרת: הכוונה בהדלקת המנורה (בפנימיות) היא (לא המדליק, אלא) - הדלקת המנורה, שהדבר גשמי עצמו (הפתילה ושמן) ידלק "מאליה"⁴⁷. וכך גם בעבודת האדם - הנשמה (נר ה') צריכה להאיר את הגוף וגשמיות של היהודי עד ש"שלהבת עולה מאליה".

ולכן זה מתבטא בכך, שההדלקה כשרה בזר ומחוץ להיכל⁴⁸, כאשר אין (כל-כך) הכוח וסיוע הקדושה של (א) הכהן, ו(ב) ממקום (ההיכל) - קודש. דווקא בזה מודגש יותר החידוש דהעבודה בכוח עצמו - בהדלקת המנורה.

ו. במתן-תורה הקב"ה נתן את התורה לבני-ישראל למטה דווקא, ונתן להם הכוח - על-דרך בהעלותך את הנרות - לעשות העבודה בכוח עצמם, "שלהבת עולה מאליה", שהגוף הגשמי וגשמיות העולם בכלל, יעלה "מאליה", בשלהבת דאש אלוקי.

אמנם, בשעת מתן-תורה עצמו היה בעיקר הגילוי ונתינת כוח מלמעלה, "ואני המתחיל שנאמר⁴⁹ וירד ה' על הר סיני"⁵⁰, ואז "פסקה זוהמתן". ואין נתינת מקום ללעומת זה וכו'; אחרי מתן תורה התחילה עבודת בני-ישראל בכוח עצמם, שלכן היתה אז ההכנה להמשכן, על-ידי העבודה דבני-ישראל, "ועשו לי מקדש".

ועל-פי זה מובן מדוע פרשת בהעלותך היא הפרשה הראשונה שקורין תמיד לאחר "זמן מתן תורתנו"⁵¹ - כי בה מודגש אופן העבודה כפי שהתחיל אחרי מתן-תורה - "שתהא שלהבת עולה מאליה", עבודה בכוח עצמו.

 (קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהעלותך, ט"ז בסיוון ה'תש"נ;

 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תש"נ עמודים 322-328)

----------

1) משא"כ פ' נשא קורין לפעמים בשבת שלפני חג השבועות (טואו"ח סתכ"ח).

2) ע"פ "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת" (רמב"ם הל' תפילה רפי"ג).

3) ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב, שהפרשיות יש להן שייכות להמועדים שבהם קורין בפרשיות אלו.

4) בהבא לקמן - ראה לקו"ת ריש פרשתנו. ובכ"מ.

5) משלי כ,כז.

6) שם ו,כג.

7) זכריה ד,ב - פסוק בהפטרת בהעלותך.

8) וידועים דברי השל"ה (מס' שבועות קפא,א), שבפרש"י יש "עניינים מופלאים", ובלשון אדה"ז - "יינה של תורה" ("היום יום" כט שבט). אבל מכיוון שזה חלק מפרש"י, שעניינו - פשוטו של מקרא, השייך לכל א' מישראל, מבון שגם ה"עניינים מופלאים" שייכים לכאו"א בפשטות בעבודת ה'.

9) ראה סד"ה בהעלותך ה'ש"ת. וראה בארוכה קונטרס משיחת ש"פ בהעלותך תשמ"ט ס"ד ואילך.

10) איוב ה,ז. וראה סנהדרין צט,ב. ד"ה אדם לעמל תרפ"ט.

11) בראשית ב,טו ובראב"ע שם.

12) ל' חז"ל - שבת קיט,ב.

13) כמחז"ל אדם רוצה בקב שלו מט' קבים של חבירו (ב"מ לח,א).

14) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. וראה לקו"ת צו ז,ד.

15) ראה מכתב י"א ניסן תשל"ב.

16) פרק ה.

17) שם ה"א.

18) ה"ג-ד.

19) ניצבים ל,טו.

20) כפירוש הצ"צ (קיצורים והערות ללקו"א רפ"א) ב"משביעים אותו תהי צדיק כו'" (ספ"ג דנידה), "משביעים" מלשון שובע, שמשביעין לו כל הכחות הדרושים לעבודתו למטה.

21) סוכה נב,ב. קידושין ל,ב. ולהעיר ממאחז"ל (במדב"ר פי"ב, ג) "איני מבקש כו' אלא לפי כוחן".

22) ויק"ר פכ"ז, ב.

23) איוב מא,ג.

24) ובמילא אין זה כמו ידיעתו של הקב"ה, שאינה פועלת על האדם העושה (ראה רמב"ם שם ה"ה).

25) שבת צג,א. ביצה כב,א.

26) תהילים קמז,יט.

27) שמו"ר פ"ל, ט.

28) ועפ"ז מובן, שהדין ד"מסייע אין בו ממש" נשתלשל מעניין הסיוע למעלה.

29) וע"ד "אף" המפסיק בין "בראתיו יצרתיו" (מחשבה ודיבור) ו"עשיתיו" (מעשה) - אף שעשיה נשתלשל מבריאה ויצירה. כנראה גם בטבע האדם, שגם לאחרי שמבין ומחליט בשכלו שכן צ"ל הנהגתו, אין הכרח שזה מצ"ע יביא למעשה בפועל, שעל זה צ"ל עבודה ויגיעה מיוחדת מדיליה, מאליה (אף שהעשיה נשתלשל ממחשבתו ודיבורו). וראה גם קונטרס משיחת ש"פ בהו"ב ה'תש"נ.

30) וכפי שהוא בהתהוות, שמרוחניות אא"פ שישתלשל גשמיות (אפילו לאחרי ריבוי השתלשלות), והתהוות הגשמיות היא דווקא יש מאין (בכח העצמות, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו כו'") - תניא אגה"ק ס"כ (קל, ב)).

31) ראה לקו"ת אמור לח,ב.

32) לקו"ת שלח לז,ד.

33) כידוע שבחירת העצמות היא דווקא בהגוף (ראה בארוכה סה"ש תורת-שלום עמ' 120. וראה לקו"ש חכ"ג עמ' 219), ועל-ידי הגוף נתגלה כן גם בהנשמה. ע"ד שהוא בכללות ההתהוות - שבהתהוות הגשמית נתגלה כח העצמות, שדווקא "הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו'" (אגה"ק שם).

34) ראה תניא פ"ד.

35) ראה סה"מ תש"ג ס"ע 81 ואילך.

36) וע"ד אש המזבח, שאף שאכילת הקרבן נעשה ע"י אש שירד מלמעלה, מ"מ מצווה להביא מן ההדיוט (יומא כא,ב), ועד ש"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (צו ו,ו) - שממנו היו מדליקים את נרות המנורה, "להעלות נר תמיד" (ר"פ תצוה).

37) סוכה מ,ב. וש"נ.

38) ל' הכתוב - תהילים פד,ח.

39) הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז.

40) כמבואר בכסף משנה שם.

41) יומא כד,ב.

42) כסף משנה שם - בשם רש"י יומא שם. וברש"י שלפנינו - אינו. וראה תוס' ישנים יומא שם.

43) משא"כ הראב"ד (כמ"ש בהשגותיו לרמב"ם שם).

44) שבת כא,ב.

45) שם כב,ב. רמב"ם הל' חנוכה פ"ד ה"ט.

46) שם.

47) וגם לדעת הראב"ד (שם) ה"ז מותר בדיעבד.

48) להעיר מהמבואר בחידושי הגר"ח על הרמב"ם שם, שאין המצווה על עצם מעשה ההדלקה, אלא שהנרות יהיו דלוקים, ולכן אין במעשה ההדלקה פסול זרות וחוץ. בארוכה בכ"ז - ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הדלקת הנרות (כרך ח עמ' שכב ואילך). וש"נ.

49) יתרו יט,כ.

50) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

51) אע"פ שבפועל בפעם הא' - מ"ת ארך מ' יום ואח"כ כשבושש משה לרדת גו' (תשא לב,א).