חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:20 ט' בכסליו התשפ"א, 25/11/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

האוזן ששכנעה
מעשה שהיה

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1406 - כל המדורים ברצף
הסדק הקטן ייהפך לשיטפון
יש חדש
התיקון שבקבורה
גילוי הקץ
החשש האמיתי
מיהו אדם
האוזן ששכנעה
לגלות או לא?
המעגל נסגר בכפר האוקראיני
צום בערב שבת

זה היה באחד ממסעות המוות האיומים על אדמת אירופה בימים האפלים של השואה. עשרות אלפי יהודים צעדו ברגל עשרות קילומטרים, לעבר מחנה דכאו. הם עשו את המסע בתנאים בלתי-אנושיים, מלוּוים משמר כבד של נאצים וחיילים מקומיים, שנהגו בהם אכזריות.

לאורך כל הדרך התעללו הנאצים בשבויים ורצחו בהם. לעיתים נורו יחידים ולפעמים נרצחו קבוצות שלמות. רק מעטים הגיעו אל היעד. ביניהם היה גם יהודה-אריה וליס, ששרד את אימי השואה ולאחר מכן זכה להקים משפחה.

אוכל ומים לא היו להם. הגרמנים מנעו מהאסירים כל אפשרות להתעכב אפילו כדי לשתות מים. יום אחד, בעוברם מעל נחל, עלה רעיון שטני במוחם של מפקדי המסע.

זה היה אחרי ימים ארוכים של הליכה מפרכת, בלי מזון ומים. יהודים רבים היו על סף עילפון מצמא. הגרמנים החליטו כי זוהי השעה לאמוד את מידת יכולתם של בני-אדם לעמוד בפני הצמא.

הם פקדו על קבוצת אסירים, וּוליס בתוכם, לרדת אל הנחל, אך אסרו עליהם לשתות מן המים. כאילו לא הגיעה ההתעללות לשיאה, נצטוו האסירים להיכנס אל המים עד ברכיהם, אך הם הוזהרו שוב שלא להושיט את ידיהם אל המים ולא לרכון אליהם.

אי-אפשר לתאר את עוצמת הסבל. גרונם של האסירים היה יבש מצמא. כל גופם זעק למעט מים. והנה לפניהם נחל ובו מים זכים. הם מרגישים את קרירות המים ברגליהם, אך האכזרים אוסרים עליהם להושיט יד ולהרוות את הצמא הצורב.

מפקד נאצי יהיר ואכזר עמד על הגשר, כיוון את רובהו לעבר האסירים וצרח: "כל מי שיושיט יד אל המים – יִיָרה!". הוא לא הבטיח כי מי שלא ישתה מן המים יחיה.

רבים לא יכלו לעמוד בצמא הנורא, ואולי העדיפו לשים קץ לסבלם המר. זה אחר זה ניסו לקרב את המים אל פיהם ומיד נורו. וליס היה היחיד שהתגבר והצליח להימנע מלנגוע במים.

הוא נותר בחיים, אך האירוע האכזרי נחקק בליבו וליווה אותו כל ימי חייו.

תמה המלחמה. האמריקנים ובעלות בריתם ניצחו, ועתה הגיעה העת להיפרע מן הפושעים. האמריקנים צדו רבים מפושעי המלחמה הנאצים, ואת המפקדים הבכירים במיוחד.

וליס שהה אז במינכן. הוא ראה מודעות גדולות שפורסמו מטעם האמריקנים, ובהן פנייה אל אסירי המחנות לבוא לזהות את הפושעים המבוקשים, כדי למצות עמם את הדין.

בעוברו על רשימת שמות המפקדים הגרמנים זיהה וליס את שמו של אותו מפקד אכזר, שירה מעל הגשר באסירים הצמאים. הוא פנה מיד והגיש עדות כנגדו.

המשפט התנהל באולם מאולתר, ליד מחנה מעצר. השופט היה קצין אמריקני במדים. על ספסל הנאשמים ישב הפושע הנאצי, אותו מפקד אכזר.

וליס החל להשמיע את עדותו, ותיאר את זוועות אותו יום מר, שבו קיפדו יהודים את חייהם בדרך אכזרית כל-כך בידיה של חיית-אדם זו.

השופט פנה אל הקצין הגרמני: "האם אתה מודה באשמה?".

הנאצי ידע היטב כי מלבד וליס לא נותר שום יהודי חי מאותו אירוע. הוא כמובן זכר את המקרה היטב, אולם חש ביטחון גמור להכחישו, שכן ידע שאין מי שיוכל להצטרף לווליס ולהעיד. "לא נכחתי כלל באותו אירוע", ענה לשופט ביובש.

הבעת ספק עלתה על פני השופט. הוא פנה אל וליס ואמר: "יש לנו כאן עדות של אחד מול אחד. במצב כזה לא אוכל להרשיע את האיש".

וליס פנה אל השופט וביקש כי יתיר לו לעמוד ליד הגרמני ולהביט לתוך עיניו. כך יוכל השופט לבחון היטב את הבעת פניו של הגרמני ואת תגובתו. השופט הסכים.

בעומדו מול המרצח, וכשהוא מישיר את מבטו אל עיניו, תיאר וליס שוב את אשר אירע ולבסוף פנה אליו בשאלה: "את כל זה אתה מכחיש?!".

הגרמני השיב במצח נחושה: "כן".

באותו רגע גאתה סערת-נפשו של וליס. הוא עט על הגרמני שמולו, תפס בשתי אוזניו ומשך אותן בכל כוחו עד שאוזן אחת נתלשה ממקומה...

מיד אחזו בו חיילים אמריקנים, חילצו מידיו את הגרמני ושלחו אותו לתא המעצר. וליס מצא את עצמו בסמיכות לאסירים נאצים, ולא ידע איך תיגמר הפרשה.

במרכז מחנה המעצר הייתה חצר גדולה ובה עמוד תלייה. חלונות התאים פנו לעבר החצר. כעבור זמן, בעוד וליס מנתח את אשר אירע, הבחין בהתרחשות בחצר. הוא הציץ מבעד לחלון והופתע לראות את הקצין הנאצי האכזר, אוזנו חבושה, מובל בידי חיילים אמריקנים אל עמוד התלייה ובא על עונשו.

את ניצחונו חגג וליס בתא המאסר, וכעבור  זמן קצר שוחרר. כשבאו לבשר לו על שחרורו שאל את נציג הצבא האמריקני: "אינני מבין. אם הנאצי הובל לתלייה, מדוע עצרו אותי?".

ענה לו האמריקני: "אצלנו אין תולשים אוזניים בבית המשפט... אבל השופט אכן האמין לך. היה ברור לו כי אדם לא יעשה דבר כזה אילולא העיד עדות-אמת"...

לימים סיכם וליס את סיפורו: "זה היה ה'פורים' שלי. אוזן 'המן' הייתה בידי, וגם ראיתי את 'המן' נתלֶה על העץ... בזכות המעצר יכולתי לראות זאת במו עיניי".

(מפי בנו, הרב יוסי וליס, מנכ"ל ערכים)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)