נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1005- כל המדורים ברצף
	שלוחו כמותו – ממש!
	הכול מתחיל בשליחות הראשונה
	"המשך הגדול" תרס"ו
	פרשת חיי-שרה
	נרות שבת מחוץ לבית / הדלקה לפני הזמן / מנהגי יום הולדת / קני המנורה

שליח הוא נושא הפכים – מצד אחד עליו להיות מציאות לעצמו ומצד שני להיות בטל לגמרי למשלח * על השליח לדעת כי הוא פועל מכוח המשלח, ואם הוא שוכח זאת – הוא חדל מלהיות שליח! * את הכוח למלא את השליחות בעולם מקבלים מהשליחות הראשונה בתורה, שליחות אליעזר בעניין נישואי יצחק ורבקה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. השייכות של עבודת השליחות (של השלוחים שנתאספו לכינוס השלוחים העולמי) עם משיח צדקנו – תובן בהסברת שייכותו של משיח עצמו עם עניין וגדר השליחות בכלל:

על הפסוק¹ "שלח נא ביד תשלח" (שאמר משה להקב"ה כשהקב"ה שלחו להוציא את בני-ישראל ממצרים) אומרים חז"ל²: "אמר (משה) לפניו, ריבונו-של-עולם, שלח נא ביד תשלח – ביד משיח שהוא עתיד לגלות", ועל-פי זה יש לומר, שבמשיח יש גדר של שליח על-פי תורה. משיח הוא השליח ("שלח... תשלח") של הקב"ה לגאול את ישראל³.

ב. העניין יובן בהקדמת הביאור בכללות גדר השליחות בתורה, החל מהשליחות הראשונה שמסופרת בתורה (ובאריכות הפרטים)⁴ בפרשתנו⁵ – השליחות ששלח אברהם את אליעזר למצוא ולעשות שידוך עבור יצחק בנו, והאופן שאליעזר ביצע אחר-כך בפועל את שליחותו, בשידוך יצחק ורבקה. [...]

אליעזר היה מסור לגמרי לאברהם (בהיותו עבדו), ולכן גם כאשר שלחו לעשות את השידוך עבור יצחק – הוא היה (לא כשדכן, שהוא מציאות לעצמו, אלא) בבחינת שליח, שכל מציאותו היא מציאות המשלח, ולכן היה אברהם יכול להשאיר ברשותו "כל אשר לו" בלי שום ספק בדבר⁶. [...]

ג. הביאור בזה בפנימיות העניינים: בליקוטי-תורה בסופו (פרשת ברכה⁷) מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן, שנישואי יצחק ורבקה הם עניין הכי כללי בתורה ובכל סדר ההשתלשלות, המשקף את כללות עבודת האדם – יחוד מ"ה (יצחק) וב"ן (רבקה); שזהו הייחוד של הנשמה (מ"ה) והגוף (ב"ן) של כל יהודי, עד – שלימות הייחוד והנישואין בין ישראל (כנשמות בגופים) לקב"ה, ישראל וקוב"ה כולא חד⁸, כפי שזה יהיה בגאולה האמיתית והשלימה (לאחר ההתחלה בזה, באירוסין, בשעת מתן-תורה⁹).

שבזה מתבטא כללות עבודת האדם בקיום התורה והמצוות בעולם הזה הגשמי – הייחוד של מ"ה וב"ן: החידוש של מתן-תורה מתבטא בזה, שאז נתבטלה הגזירה שהפרידה בין "עליונים" ל"תחתונים"¹⁰ (רוחניות וגשמיות, מ"ה וב"ן), ואז ניתן הכוח לחבר לאחד גשמיות ורוחניות, שהגוף הגשמי¹¹ והדבר הגשמי ייעשה קדוש, עד לחפצא של קדושה¹², ושלימות יחוד זה (של מ"ה וב"ן), בתכלית השלימות והגילוי, יהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

על פי זה מבאר בליקוטי-תורה, מדוע התורה מאריכה אודות שליחות אליעזר (עד ש"פרשה של אליעזר כפולה בתורה"¹³) שכן "זה היה עניין שליחות דאליעזר, לברר ולהמשיך יחוד זה" של יצחק ורבקה (מ"ה וב"ן); זה הביא "להמשיך בחינת הייחוד ממש, שהוא בחינת נישואין ופנימיות"¹⁴.

ובפשטות: רבקה היתה מצויה בפדן ארם (בחוץ-לארץ) אצל בתואל הארמי ולבן הארמי (כשושנה בין החוחים¹⁵), בחינת ב"ן, ושליחותו של אליעזר התבטאה בכך, שעליו להוציאה משם ולהביאה להיות אשה ליצחק (עולה תמימה¹⁶), בחינת מ"ה, באופן ש"והיו לבשר אחד¹⁷" (מ"ה וב"ן), שיבנו בית בישראל בעולם הזה הגשמי, כאשר התכלית היא – להוליד "תולדות" כפשוטם (וגם "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"¹⁸), שמהם באים כל ישראל עד סוף כל הדורות.

ועל-פי זה מובן, שהשליחות של אליעזר (השליחות הראשונה הכתובה בתורה) נתנה את הכוח לפעול את העבודה של יחוד מ"ה וב"ן בעבודת השם, החל במתן-תורה, ומשם זה נמשך בכל הזמנים ובכל המקומות, עד השלימות בזה בגאולה האמיתית והשלימה.

ויש לומר, שהשליחות הכללית של אליעזר מרומזת גם-כן במה שאמר¹⁹ "עבד אברהם אנכי": ידוע²⁰, שמאברהם החלה ההכנה למתן-תורה. וזהו הרמז ב"עבד אברהם אנכי" – שבהיותו "עבד אברהם" יש לאליעזר הכוח לפעול את היחוד של מ"ה וב"ן (נישאוי יצחק ורבקה) גם ועיקר כהכנה ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה"²¹ והגילוי של "אנכי (ה' אלקיך)"²² במתן-תורה.

ד. אבל עדיין צריך הסברה²³: על-פי האמור (שהאריכות בתורה בעניין נישואי יצחק ורבקה היא משום שנישואיהם מבטאים את העניין הכללי של יחוד מ"ה וב"ן) היתה צריכה להיות עיקר האריכות בעצם השידוך של יצחק ורבקה (שאליעזר פעל), ולא בשליחותו ובפעולתו של אליעזר כהכנה לייחוד (מ"ה וב"ן); מדוע מאריכה התורה בשליחות עצמה – איך שאברהם השביעו וציווהו את כל הפרטים לאן ילך, וכיצד אליעזר קיים את שליחותו בפועל?

מזה גופא מובן, ששליחותו של אליעזר נוגעת לעצם העניין של יחוד מ"ה וב"ן שהוא פעל. ויש לומר אחד הביאורים בזה – ועל-פי זה יובן הטעם (הפנימי) מדוע אליעזר היה דווקא שליח (ולא שדכן) – שכן כדי לפעול את העבודה וההמשכה של יחוד מ"ה וב"ן, צריך להיות כך גם אצל האדם שפועל זאת, שיהיה מציאות בפני עצמו (ב"ן), ומציאות זו תתבטל ותתאחד עם המשלח (מ"ה), שזהו עניינו של שליח דווקא²⁴:

שליח מורכב משני עניינים הפוכים: (א) עליו להיות מציאות נפרדת מהמשלח, בר-דעת בפני עצמו²⁵. (ב) עליו להיות בטל למשלח, להכיר שהוא שליח שלו, ולא לשנות מרצון ודעת המשלח, אם הוא משנה מדעת המשלח, הוא חדל להיות שליח²⁶, תוך שהוא יודע שהוא הולך למלא את השליחות בכוח זה שהמשלח מינהו לשליח, ושלוחו של אדם כמותו, עד כמותו ממש.

וזהו התוכן של יחוד מ"ה וב"ן: הנשמה (מ"ה) של יהודי מאוחדת בגלוי עם הקב"ה – "נשמה שנתת בי טהורה היא"²⁷ עד שהיא "חלק אלוקה ממעל"²⁸, השליחות של יהודי – על-ידי שהקב"ה שלח למטה את נשמתו בגוף הגשמי, בעולם גשמי (ב"ן), "אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת"²⁷ – היא, שהוא יפעל את הייחוד של מ"ה וב"ן, של נשמתו עם גופו הגשמי, שגם כפי שהנשמה נמצאת בגוף, שמצד עצמו ובגלוי הוא מציאות ו"יש" בפני עצמו (העניין הראשון של שליח), יאיר בו אור הנשמה, והגוף יתבטל לנשמה (עושים נפשם עיקר וגופם טפל²⁹) עד שהגוף והנשמה יתאחדו, על-ידי העבודה בקיום התורה והמצוות, שהם דווקא בדברים גשמיים, להמשיך ולגלות את אור הקדושה בגשמיות העולם – כך שבכל עניין שיהודי עושה, תהיה ניכרת ההתאחדות של נשמתו וגופו (מ"ה וב"ן) עם הקב"ה, "שלוחו של אדם (העליון³⁰) כמותו", עד "כמותו ממש" (העניין השני בשליח).

ולכן היה אליעזר בגדר שליח דווקא כדי לפעול את נישואי יצחק ורבקה, שכן אצל שליח יש השלימות של יחוד מ"ה וב"ן, שהמציאות שלו נעשית כמותו דהמשלח (מה-שאין-כן שדכן).

ועל-פי זה מובן גם-כן, מדוע נתן אברהם "כל אשר לו" למילוי שליחות זו (נישואי יצחק ורבקה) – שכן היחוד של מ"ה וב"ן – ששלימותו תהיה בגאולה האמיתית והשלימה – חובק את כל העניינים של כל סדר ההשתלשלות וכל התורה ומצוותיה וכו', כך שאין שום דבר חוץ ממנו. לכן נתן אברהם לפני כן "כל אשר לו", ובפרט שגם הכוח לפעול את יחוד מ"ה וב"ן (כפי שנתגלה במתן-תורה) בא מאברהם.

ה. על-פי זה יובן עניינו של משיח בתור שליח "(שלח נא ביד) תשלח":

משיח הוא השליח, שעל-ידו נפעלת שלימות עניין השליחות – יחוד מ"ה וב"ן [שהחל בשליחות אליעזר בנישואי יצחק ורבקה] – השליחות של הקב"ה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה שלימות הייחוד של הנשמה והגוף, ישראל וקוב"ה כולא חד, וגם בעולם – שלימות הגילוי של אלוקות בעולם הזה הגשמי, באופן שהעולם כולו נעשה דירה לו יתברך בתחתונים³¹.

על-פי זה מובן מדוע יש במשיח עצמו (גם) הגדר של שליח, שמתבטא בחיבור וייחוד בין שני עניינים (יחוד מ"ה וב"ן): מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם [כפסק-דין הרמב"ם³², שהמשיח הוא "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו'", ו"ילחום מלחמת ה'", דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, שמשום כך הוא צריך לנהל מלחמה וינצח³³], ויחד עם זאת – שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש.

שכן כדי לפעול את יחוד הנשמה והגוף בישראל (על-ידי "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"), וייחוד הרוחניות והגשמיות בעולם, צריכים להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחדיו.

על-פי זה יובן התוכן של בקשת משה "שלח נא ביד תשלח" – בבקשה והצעה זו רצה משה לפעול – ופעל בפועל – את החיבור וההתאחדות של "גואל ראשון" (משה) ו"גואל אחרון" (משיח):

משה מצד עצמו, עניינו (בעיקר) חכמה (תורה), כמו שכתוב³⁴ "זכרו תורת משה עבדי", ומשה קיבל תורה מסיני, משיח מצד עצמו, עניינו (בעיקר) מלכות – "יעמוד מלך מבית דוד"³². ויש לומר, שזהו על-דרך החילוק בין מעלת המשפיע (חכמה, ראש הספירות) ומעלת המקבל (מלכות), על-דרך החילוק בין אור השמש (משפיע) ואור הלבנה (מקבל, מלכות, הקשור עם דוד מלכא משיחא³⁵):

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", הוא קיבל את כל התורה, שהיא מקור כל ההשפעות, וממנה נמשך הכוח על כל העניינים, כולל – הכוח לגאולה (גם הגאולה האחרונה):

עניינו של משיח הוא "גואל אחרון" שהוא בא בסוף העבודה (מלכות, סוף הספירות) בסוף זמן הגלות, אבל יש בזה מעלת המקבל, שעל-ידי ביטולו הוא כולל בתוכו בפנימיות את כל ההשפעות מלמעלה, ואדרבה – אור המקבל מגיע ונובע מדרגה נעלית יותר מאור המשפיע, כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה, ש"נקבה תסובב גבר", מעלת הגוף של יהודי (לגבי נשמתו), שדווקא  בו נמצא כוח העצמות³⁶, ועד שלעתיד לבוא הנשמה נזונית מן הגוף³⁷, ולכן דווקא משיח יביא את הגאולה והשלימות של כל העניינים, גם של משה רבנו.

ויש לומר, שעל-ידי זה שמשה הצליח לפעול ש"שלח נא ביד תשלח", על-ידי זה ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון", נפעל הייחוד של שני העניינים והמעלות – שהרי משיח נושא בתוכו שני העניינים והמעלות: נוסף לזה שהוא מלך, הוא (גם) רב³⁸ (חכמה), וילמד תורה את כל העם כולו³⁹, כולל למשה רבנו והאבות כו'⁴⁰ [ועל-דרך-זה במשה – יש לו גם מעלת המלך⁴¹, "ויהי בישורון מלך"⁴²].

ויש לומר, שהדבר מרומז גם בכך ש"משיח" בגימטרייא "שליח" בתוספת עשר⁴³ – שכן שלימות גילוי המשיח הוא על-ידי זה שהוא מבצע את עבודתו כשליח עם כל עשר כוחות נפשו מחכמה ועד מלכות.

ו. על-פי הידוע, שכל יהודי יש בו מבחינת משה⁴⁴ ומבחינת משיח⁴⁵ מזה מובן שבכל יהודי יש מעין שני העניינים הנ"ל: כל יהודי הוא שליח של הקב"ה "לשמש את קונו". כללות שליחותו מתבטאת ב"להאיר על הארץ"⁴⁶ להאיר את העולם כולו באור הקדושה ובאור האלוקי, ובזה יש בכללות שני אופנים, על-דרך "שני המאורות הגדולים" "מאור הגדול" ו"מאור הקטן"⁴⁷ [כידוע ש"גם את העולם נתן בליבם"⁴⁸, בכל יהודי משתקפים כל ענייני העולם] – עבודתו כמשפיע (שמש), ועבודתו כמקבל (לבנה), שעל-ידי זה נעשה "להאיר על הארץ" באור חוזר (על-דרך מתלמידי יותר מכולם⁴⁹, וכיו"ב). ויש בזה מה שאין בזה.

ובפרטיות, הם שני העניינים שצריכים להיות בשליח: (א) ביטול למשלח (על-דרך לבנה). ו(ב) מציאות בפני עצמו, בר-דעת, שחושב ומבין בעצמו באמצעות שכלו האישי, כיצד עליו למלא את שליחותו – "להאיר על הארץ".

ומזה שמשה ומשיח עומדים בהתאחדות ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"), נמשך מעין זה גם בעבודת כל יהודי, שבתור שליח יתאחדו בו שני העניינים.

[ויש לומר, שזה מרומז גם במילה "שמש", שיש לה שני פירושים: שמש – המאירה, "להאיר על הארץ", ו"שמש", מלשון שימוש – הביטול של השליח, מצד זה ש"אני נבראתי לשמש את קוני", עד ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"⁵⁰].

ועל-פי המדובר לעיל, שהכוח על עניין השליחות בכלל נובע מהשליחות הראשונה שבתורה – השליחות ששלח אברהם את אליעזר לעשות את השידוך של יצחק ורבקה – מובן גם-כן, שכשם שבשליחות הראשונה נתן אברהם (המשלח) "כל אשר לו", הואיל וזה נוגע למילוי השליחות בשלימותה, שכל הפרטים והעניינים יהיו חדורים בנקודה הכללית של יחוד מ"ה וב"ן (נישואי יצחק ורבקה) –

כך בכל שליחות ושליחות של יהודי "לשמש את קוני", הוא מקבל כביכול "כל אשר לו" מהמשלח (הקב"ה), עד הכוח של עצמותו ומהותו יתברך (הכולל את "כל אשר לו") כדי לפעול את ייחוד הנשמה והגוף בעולם הזה הגשמי. ובאופן, שכל הפרטים ופרטי-פרטים בעבודתם של ישראל, נהיים חדורים בפועל בנקודה האחת והיחידה והתכלית: הגילוי של משיח צדקנו (שלימות עניין השליחות, יחוד מ"ה וב"ן).

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ה במרחשוון, מבה"ח כסלו, ה'תשנ"ב;

התוועדויות תשנ"ב כרך א עמ' 286-296 – תרגום מיידיש)

________________________

1)     שמות ד,יג.

2)     מדרש לקח-טוב עה"פ, וראה פדר"א פ"מ: ביד אותו איש שאתה עתיד לשלוח כו' שנאמר הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא גו' (מבשר הגאולה), וראה לקו"ש חי"א עמ' 8 הערות 2-3.

3)     דאף שבקשת משה לא נתקבלה בפועל (אבל ראה לקמן בפנים), אין זה שולל דברי משה שמשיח הוא שליח לגאול ישראל לעתיד.

4)     ראה גם שיחת ש"פ חיי-שרה תשמ"ט (סה"ש ח"א עמ' 58 ואילך). תש"נ (סה"ש ח"א עמ' 130 ואילך).

5)     כד,ב ואילך.

6)     באגדת בראשית פמ"ה [מו] (ועד"ז הוא בתנחומא (באבער) ויצא ג): מהו המושל... שהשליטו על כל מה שיש לו, ואמר לו אפילו אתה מאבד מה שיש לי – וקח אשה לבני משם, מיד ויקח העבד עשרה וגו' אבל גם זה הוא (לא איבוד סתם לטובתו וכיו"ב, כ"א) רק בשליחותו של אברהם – בכדי לקחת אשה ליצחק.

7)     בסוף ה"ביאור ע"פ (ברכה לג,ד) תורה ציווה" צו, סע"ג ואילך, וראה גם סה"מ תקס"ג עמ' לו ואילך, תו"ח  פרשתנו קלה,א ואילך. אוה"ת פרשתנו קכז,ב ואילך. סה"מ תר"ס עמ' ל ואילך.

8)     ראה זח"ג עג,א.

9)     כמאחז"ל (שמו"ר ספט"ו) "העולם הזה אירוסין היו... אבל לימות המשיח יהיו נישואין".

10)   תנחומא וארא טו, שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

11)   ראה תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך) "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי כו'". והרי "ובנו בחרת" היה במ"ת (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' ס ס"ד).

12)   ראה בארוכה לקו"ש חט"ז עמ' 212 ואילך. וש"נ.

13)   פרש"י פרשתנו כד,מב. מב"ר פ"ס, ח.

14)   ל' הלקו"ת שם צו,ד.

15)   שה"ש ב,ב. ב"ר פס"ג, ד.

16)   שם פס"ד, ג. פרש"י תולדות כה,כו. כו,ב.

17)   בראשית ב,כד.

18)   פרש"י ר"פ נח. וראה ב"ר פ"ל, ו.

19)   פרשתינו כד,לד.

20)   ראה שיחת ש"פ לך-לך ס"ב (לעיל עמ' 254 ואילך). וש"נ.

21)   שמות ג,יב.

22)   יתרו כ,ב. ואתחנן ה,ו.

23)   ראה גם שיחת ש"פ ח"ש תש"נ ס"ב ואילך.

24)   ראה גם שיחת ש"פ ח"ש תשמ"ט ס"ה, תש"נ שם.

25)   גיטין כג,א.

26)   רמב"ם הל' שלוחין ושותפין פ"א ה"ב ואילך, שו"ע חו"מ סי' קפב ס"ב ואילך.

27)   נוסח ברכות השחר. וראה לקו"ת האזינו עא,א ואילך. דרושים ליוהכ"פ סט,א. ובכ"מ.

28)   איוב לא,ב. תניא רפ"ב.

29)   ראה תניא פל"ב.

30)   ראה לקו"ת ויקרא א,ג.

31)   ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

32)   הל' מלכים פי"א ה"ד.

33)   בהמשך ל' הרמב"ם שם (בדפוס רומי ואמשטרדם. וכן בכת"י תימן): אם עשה והצליח ונצח כו'.

34)   מלאכי ג,כב. וראה שבת פט,א. שמו"ר פ"ל ד, וש"נ.

35)   כמודגש בזה שאומרים בנוסח קידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים", ש"נמשל ללבנה" (ר"ה כה,א ובפרש"י), "ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה. כמ"ש (תהילים פד,יא) שמש ומגן ה' כו'" (רמ"א או"ח סתכ"ו ס"ב).

36)   ראה תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב). סה"ש תורת שלום עמ' 120 ואילך.

37)   המשך וככה תרל"ז פצ"א-ב. וראה גם סה"ש תו"ש ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג,ב. ובכ"מ.

38)   ראה סהמ"צ להצ"צ מצוות מינוי מלך (דרמ"צ קח,א ואילך). ובכ"מ.

39)   ראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט. לקו"ת צו יז,א ואילך. ובכ"מ.

40)   ראה לקו"ת שם. ובכ"מ.

41)   רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"א. ועוד (נסמן בלקו"ש חי"ט עמ' 170 הערה 54).

42)   ברכה לג,ה. וכפי' חז"ל (מדרש תהילים בתחילתו. שמו"ר פמ"ח, ד. ועוד) שהובא ברמב"ן עה"פ.

43)   ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט עמ' 358 ואילך.

44)   תניא רפמ"ב.

45)   מאור-עיניים ס"פ פינחס.

46)   בראשית א,טו.

47)   שם,טז.

48)   קהלת ג,יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ריש ע"ב.

49)   תענית ז,א.

50)   כ"ה גירסת הש"ס כת"י (אוסף כתבי-היד של תלמוד בבלי, ירושלמי תשכ"ד) במשנה ובברייתא סוף קידושין, וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל"ש ירמיהו רמז רעו.