חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:14 זריחה: 6:12 ב' באלול התשע"ז, 24/8/17
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רמב"ם 3 פרקים ליום

ספר משפטים, הלכות טוען ונטען, פרק ז-ט.

הלכות טוען ונטען פרק ז

א. המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודיה לא דרך שיחה, אע"פ שלא אמר אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זה עדות, תבעו בדין אם אמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו ומשלם על פיהם, ואם היה עד אחד נשבע הואיל ואמר דרך הודיה, טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת, ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון ולומר כדי להראות שאיני עשיר הודיתי, אבל אם טען שנתן נאמן ונשבע היסת.

ב. כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו ואין צריך לומר אם הודה בפני שלשה, אבל מחייבין אותו ליתן בהודית פיו, שכל האומר בדרך הודיה הרי זה כאומר אתם עדי, אבל אין כותבין אלא אם כן אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו וצריכין להמלך בו כמו שבארנו, וכן אם הודה בבית דין אחר ששלחו לו כמו שיתבאר הרי אלו כותבין, והוא שיהיו בית דין מכירין את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר.

ג. בית דין של שלשה שהיו יושבין מעצמן במקום הקבוע להן ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבין ונותנין לבעל דינו, אבל אם לא היו קבועין ולא שלחו לו אפילו קבץ אותן והושיב השלשה והודה בפניהן ואמר להן הוו עלי דיינין ובא אחר כך התובע ואמר כתבו לי הודייתי אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר, במה דברים אמורים במטלטלין, אבל אם הודה בקרקעות אפילו בפני שנים אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבים ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שנייה.

ד. שטר הודיה שיצא ולא היה כתוב בו אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו, הרי זה כשר שחזקה היא שאילו לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו לא היו נותנין, היה כתוב בשטר הודה פלוני בפנינו בית דין, אם אין כתוב בו שהיו שלשה או דברים ששומעין מכלל שהיו שלשה חוששין שמא שנים היו וטעו ודימו שההודיה בשנים הודיה בבית דין ולפיכך אין דנין בו דין שטר.

ה. כבר בארנו שהודיה בבית דין או עדות בבית דין כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו, במה דברים אמורים בשלא קבל את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שבארנו, אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהן את חבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי, בין שאמרו הדיינין חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו, לפיכך אם התובע חזר לדיינים ואמר כתבו לי הודייתי אין כותבין לו שמא פרעו, וכן מי שנתחייב שבועה בבית דין ויצא ואמר נשבעתי נאמן ואין משביעין אותו שנשבע, היו העדים מעידין אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לעולם לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו או יביא עדים שנשבע בפניהם.

ו. שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני ואמרו לו צא ותן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן לאותו ממון, אמרו לו חייב אתה ליתן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידין אותו שלא פרעו לא הוחזק כפרן שזה נשמט מהן עד שיחקרו דינו, לפיכך אם חזר פעם אחרת וטען שפרעו זה הממון שנתחייב בו בפניהם ולא היו שם עדים שמכחישין אותו פעם שניה הרי זה נשבע היסת שפרעו ונפטר, לפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד כשיודה הלוה או כשיתחייב שבועה בבית דין אומר לו בפני בית דין היו עלי עדים שלא יפרעני או שלא ישבע לי אלא בפני עדים.

ז. מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים, הרי זה עדות מועלת ועושין על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו ואינו כאומר לא לויתי מעולם.

ח. יש לטוען בבית דין לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש הטענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונה, ואע"פ שלא נתן אמתלא לטענה הראשונה, ואע"פ שיצא מבית דין וחזר יש לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה עד שיבאו עדים, אבל מאחר שיבאו עדים ויכחישו טענתו האחרונה שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה, ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת, והוא שלא יצא מבית דין, אבל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור ולטעון אחר שבאו עדים, שמא אנשים רעים למדוהו טענות של שקר וכן כל כיוצא בזה.

פרק ח

א. כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אע"פ שהביא התובע עדים שהמטלטלין הללו ידועין לו, כיצד בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך שלי הוא, או הפקדתיהו אצלך, או השאלתיהו לך, והרי העדים שהן יודעין אותו מקודם ברשותי, והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי זה הנתבע נשבע היסת ונפטר.

ב. טען שהוא משכון בידו יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כמו שביארנו.

ג. במה דברים אמורים בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר, כגון בגדים ופירות וכלי תשמיש הבית ודברים של סחורה וכיוצא בהן, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אף על פי שהן תחת ידו של זה ואע"פ שלא השאילו כלי זה ולא השכירו לו בעדים הרי הן בחזקת בעליהן, כיצד ראובן שהיה לו כלי העשוי להשאיל ולהשכיר ויש לו עדים שהוא ידוע לו והרי אותו הכלי תחת יד שמעון וראובן טוען שהוא שאול או שכור, ושמעון טוען אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אתה משכנתו בידי אינו נאמן, אלא ראובן נוטל כליו ונשבע היסת על טענת שמעון, ואפילו מת שמעון הרי ראובן נוטל כליו, והורו הגאונים שישבע היסת שטוענין ליורש.

ד. במה דברים אמורים כשהיה כלי זה נראה ועומד ביד שמעון, אבל אם ראובן טען ואמר לשמעון כלי פלוני יש לי בידך ושכור הוא הוציאו אלי והרי יש לי עדים שהוא ידוע לי, ואמר לו שמעון אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה נאמן ונשבע שמעון היסת ונפטר, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ואין בידי כלום נאמן לומר שישנו אצלי ואתה מכרתו לי.

ה. אין כל הדברים האלו אמורים אלא שהיה בעל הכלי טוען אני הפקדתיו אצלך או השאלתיהו אצלך, אבל אם טען שכלי זה היה שלי ונגנב או אבד או נגזל והביא עדים שהוא ידוע לו וזה שתחת ידו אומר איני יודע אבל אחרים מכרוהו לי או נתנוהו לי במתנה, אף על פי שהוא מדברים שעשויין להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו ביד זה שהוא בידו ואינו נשבע כלל שהרי אין לו טוען.

ו. יצא לבעלים הראשונים חזקה מכליהן שנגנבו, ישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזור הכלי לבעלים הראשונים כמו שבארנו בהלכות גניבה, טען אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, אע"פ שיצא לו שם גניבה אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת ויעמוד הכלי בידו, מכאן אתה למד לכל מי שיש לו מטלטלין בידו אע"פ שיכול לומר שלקוחין הן בידי וישבע היסת ויפטר, אם אמר שלך הן אבל חייב אתה לי כך וכך ישבע בנקיטת חפץ ואחר כך יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין.

ז. מי שהיו בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שהודה ואמר לו יודע אני שהם שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי במתנה אין מוציאין אותן מידו, אפילו הביא זה עדים שהיו ידועין לו שאדם עשוי למכור את כליו.

ח. טען זה עליו ואמר שאני השכרתים לך או השאלתים לך מוציאין אותן מידו, ואם היו מדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת שלא השאיל לו ולא השכיר לו אלא מפלוני לקח ויעמיד כליו בידו.

ט. אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים שכל הדברים ראויין להשאיל ודרכן להשאיל אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו ראויין להשאיל, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושין אותן מתחלת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן והרי הן לבעליהן, כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים כך אלו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן, כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות, וכגון כלי נחשת הטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו, שעשיית אלו הכלים אינן למכירת עצמן ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליטול שכרן, וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משכירו תמיד ומשאילו והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר.

י. וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילוהו הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר כגון סכין של שחיטה, לפיכך אפילו באו בני אדם והעידו שהשאילו או השכירו זה אין מבטלין בהן חזקתן אלא הרי הן ככל הכלים, ראיה לדברינו שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ולולי שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויים להשאיל לא הוציא מתחת ידי יתומים, הא שאר הזוגות ושאר הספרים אינן בכלל דין זה אע"פ שהן ראויין להשאיל ולהשכיר, ודבר זה עיקר גדול בדין והוא דבר של טעם שראוי לסמוך עליו ולדון בו וברור הוא למוצאי דעת וראוי לדיין לשום אותו לנגד עיניו ולא ילוז.

פרק ט

א. האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים, כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך, והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או מתנה, או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו, אף על פי שמסרו לו שלא בעדים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע בעל הבית היסת על טענתו, ויש גאונים שדנו אע"פ שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הואיל וראה כליו ביד האומן והרי האומן מודה לו שהיה שלו ומכרו לו נאמן, אבל אם אמר לא היו דברים מעולם ושלי הוא הכלי נאמן האומן ונשבע היסת, ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו אין האומן נאמן, ודין זה פלא הוא בעיני.

ב. לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען ואמר כלי פלוני נתתיו לו לתקן והאומן אומר חזרת ומכרתו או נתתו לי האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם, ואפילו מסרו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתי שהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר ואין מחייבין אותו להוציא הכלי, ואם הוציאו הואיל ונראה הרי בעל הבית מביא עדים שהוא שלו ונוטלו אע"פ שמסרו לו בלא עדים כמו שבארנו, לפיכך אם טען האומן ואמר שתים קצצת לי בשכרי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה ואינו יכול לטעון שהוא לקוח בידו הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה כמו שבארנו בשכירות ונותן, ואם אין הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן נאמן לומר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין כמו שבארנו.

ג. אומן שירד מאומנותו ובן האומן הרי הן כשאר כל אדם ויש להן חזקה בכל המטלטלין כמו שבארנו.

ד. מי שנכנס לביתו של חבירו בפני בעל הבית ויצא וכלים טמונין תחת כנפיו והעדים רואין אותו, ולאחר זמן תבעו בעל הבית ואמר לו החזר לי כלים שהשאלתיך והרי העדים והוא אומר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ונשבע בעל הבית היסת על טענתו שלא מכרן ולא נתנן ויחזירו בית דין הכלים לבעל הבית, במה דברים אמורים בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, וזה שהוציא הכלים תחת כנפיו אין דרכו להצניע, ואותן הכלים אין דרך בני אדם להצניען, לפיכך חייב להחזיר לפי שלא הצניען אלא לכפור בהן, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו אע"פ שאין זה צנוע ואין דרך אותן הכלים להטמינן תחת הכנפים הרי זה נשבע היסת שהן לקוחין בידו, וכן אם יצא בהן מגולין בפני עדים אע"פ שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו הרי זה נאמן לומר לקוחין הן בידי, שמא נצטרכו לו מעות ומכר ובלבד שלא יהיו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לעולם הן בחזקת בעליהן כמו שבארנו, ואע"פ שהוציאן מגולין ואע"פ שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו הואיל ויש לו עדים שזה הכלי עשוי להשאיל ולהשכיר בלבד ידוע הוא לו מוציאין אותן מיד זה על כל פנים עד שיביא ראיה שמכרו לו או נתנו לו במתנה כדין קרקעות.

ה. אפילו מת זה שהכלי תחת ידו מוציאין אותו מיד היורש בלא שבועה שכיון שאין לאביו לטעון שלקחו או שהוא משכון כך אין זה יכול להשביעו, ואם טען היורש טענת ודאי ואמר בפני נתנו לאבי או מכרו לו הרי בעל הבית נשבע היסת כשאר כל הנשבעין, וכבר בארנו שיש מי שהורה שישבע בעל הבית היסת ואחר כך יחזיר כליו מיד היורש ואין דעתי נוטה לזה.

ו. מי שלקח קרדום ואמר הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו, ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו ונפטר, וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין, וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או שנתים והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא ואכל והרי העדים שאכל והיורד אומר ברשותך ירדתי לאכול פירותיה, הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך חזקה היא שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו, אע"פ שהקרקע בחזקת בעליהן אין הפירות בחזקת הבעלים, שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה שאכל הבא שטרך, ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן לומר לפירות ירדתי וישבע היסת.

ז. שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה.

ח. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, וזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע מכאן אתה למד לכל הנשבעין ליטול בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אע"פ שטוען יותר.

ט. היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל.

י. היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית וזה בחוטין שבשפת האחרת חולקין כלה בשוה אחר שנשבעין, וכל חלוקה האמורה כאן בדמים לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה.

יא. היה אוחז האחד את כולה וזה מתאבק עמו ונתלה בה הרי זו בחזקת האוחז את כולה.

יב. באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו ושתק השני אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו כיון ששתק בתחלה הרי זה כמודה לו, חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון (לא) צוח מתחלה ועד סוף חולקין.

יג. באו שניהם אדוקין בטלית ואמרנו להם צאו וחלקו את דמיה יצאו וחזרו והרי היא תחת יד אחד מהן זה טוען הודה ונסתלק ממנה וזה טוען שמכרתיו לו או נתגבר עלי וחטפה המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה ישבע זה שהיא שלו ויפטר וכן כל כיוצא בזה.


נא לשמור על קדושת הדף!

תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)