חג הפסח הינו חג החירות, בחג הפסח נגאלו בני ישראל מגלות מצרים, קבלו את התורה ובסופו של מסע ארוך נכנסו לארץ ישראל והתנחלו בה.

לפני שפרעה מלך מצרים נאות לאפשר לבני ישראל לצאת מגבולות ארצו, ספגו המצרים עשר מכות קשות. האחרונה והקשה מכולן היתה 'מכת בכורות' שהביאה למותם של בכורי מצרים בתוך זמן קצר החל מחצות הלילה. רק בכורי ישראל שנותרו בבתיהם לא מתו, כתוב (שמות יב, כג): "ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף". זה גם המקור לשמו של חג הפסח – מלשון הפסיחה האמורה על פתחי בתי בני ישראל במצרים.

בספר שמות, פרק י"ב מתוארת מכת בכורות וציווי הקב"ה לחגוג את חג הפסח:

[יב] ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים טעשה שפטים, אני ה'. [יג] והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. [יד] והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם, חוקת עולם תחגוהו. [טו] שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ – ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי. [טז] וביום הראשון מקרא-קודש, וביום השביעי מקרא-קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש - הוא לבדו יעשה לכם. [יז] ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם.

[כט] ויהיה בחצי הלילה וה' היכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה. [ל] ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי ציקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת. [לא] ויקרא למשה ולאהרן לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם. [לב] גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דיברתם, ולכו, וברכתם גם אותי. [לג] ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים. [לד] וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. . .  [לט] ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים – עוגות מצות – כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם. [מ] ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה.