אך אין ספק, כי ככלות הכל, מקום מרכזי בחסידות חב"ד תופס הרבי, המנהיג של החסידים. הוא הציר שסביבו מסתובבת כל מערכת החיים החסידית. ולזאת יש להקדיש פרק בפני עצמו.
הרבי מליובאוויטש נשאל פעם על-ידי קבוצת אקדמאים יהודים, מה תפקידו של הרבי. "אם אתם שואלים מה תפקידי", השיב הרבי, "הרי התשובה היא פשוטה: תפקידי לבצע את השליחות שהטיל עלי חותני. (הרבי הקודם לבית-חב"ד). אך אם אתם שואלים מה תפקידו של רבי בכלל – אסביר זאת באמצעות דוגמה ממקצוע הגיאולוגיה".
"הגיאולוג חופר ונובר בקרקע ותר אחר האוצרות הטמונים בה. גיאולוג מומחה יודע היכן וכיצד לחפש. הוא חופר במקומות הנכונים ובצורה הנכונה – ומוצא. הוא מגלה מתכות יקרות, יהלומים, חומרים רדיואקטיביים יקרי-המציאות וכיוצא-באלה. גיאולוג שאינו-מומחה החסר הכשרה מתאימה, חופר גם כן. גם הוא מחפש באדמה. אולם מובן מאליו שאין הוא מגלה במעמקי האדמה אלא בוץ, רפש, אבנים וסלעים. צריך, אם כן, לדעת לחפור...
"האדמה בדוגמה זו היא משל לאדם בכלל וליהודי בפרט. הלא ידוע שהאדם נברא מן האדמה, ולגבי עם ישראל נאמר בפירוש: 'ואתם תהיו לי ארץ חפץ'. כמו באדמה, כך טמונים גם ביהודי אוצרות רבים ונשגבים. אולם יש לדעת 'לחפור' כדי למצאם. כשאין יודעים 'לחפור' מוצאים רפש ואבנים.
"פרויד ניסה 'לחפור' בנפש האדם ומצא רפש. אדלר ניסה גם הוא 'לחפור' ומצא אבנים וסלעים (=תאוות שלטון וכוח). אולם כשיודעים כיצד 'לחפור' בנפש האדם, מוצאים את האוצרות שבו. זהו תפקידו של הרבי. הוא מגלה את האוצרות הטמונים ביהודי, את הנשמה שבו".
בדרך זו הסביר הרבי לאקדמאים, בשפתם שלהם, את תפקידו של רבי.
הרבי מלמד ומחנך, אך זה לא הכל. הוא מדריך, מכוון, מתווה-דרך בחייו של החסיד, אך גם זה לא הכל. הוא גם חבר אוהב המסור לחסידיו בכל נשמתו, וגם זה לא הכל. אפילו יכולתו של הרבי לצפות דברים שאינם נראים לבני-אדם אחרים, היא רק אחת מתכונותיו ואף לא העיקרית שבהן. עיקר יחודו של הרבי מתבטא בקשר הנשמתי העמוק, בקשר שמן הנשמה ולפנים, הסמוי לרוב מן העין, שהוא מקיים עם חסידיו.
ברור, אפוא, שהרבי חייב להיות אדם יוצא מגדר הרגיל. רק אדם שעומד על רמה רוחנית עליונה ביותר מסוגל לקיים מערכת יחסים נשמתיים כזאת. סתם אדם אינו יודע אפילו לחוש את נשמתו שלו, ובודאי שאין לו כל אפשרות לחוש את נשמתו של אחר ועוד להפעילה ולעוררה. הרבי חייב להיות יהודי מיוחד במינו.
נקודה זו היא, למעשה, רגישה מאוד. קיימת כיום רתיעה חזקה, בריאה כשלעצמה, מפני הערצה עיוורת של אדם. הגישה הרווחה כיום בציבור היא, כי המנהיגים השונים הם אנשים רגילים ככל האדם, וכי אין מקום להתבטלות ולהשתעבדות למנהיג זה או אחר. על רקע זה מובן, שקשה קצת לבוא ולומר, כי הרבי הינו אדם שיש להתייחס אליו בקנה-מידה השונה מהמקובל לגבי שאר בני-האדם.
ברם, כדאי לזכור, כי גם חסידים אינם בובות חסרות רצון ומחשבה. האנשים הנקראים "חסידים" אינם מורכבים מאוסף של נפשות תועות, של אנשים חלשים הזקוקים לדמות של אב ומנהיג חזק. חסידים הם אנשים ככל האנשים. רבים מהם (אף רבים למדי...) הם אנשים שנונים וחריפים, לגמרי לא תמימים. לא מעטים הם מרדנים בטבעם, פורצי-גדר. הם אינם הטיפוסים ה"קונים" ללא ביקורת "מעשיות של סבתא".
כדאי להביא בחשבון גורם נוסף. בדברים מהסוג הזה ישנו כלל ידוע, האומר, כי אכן אפשר להטעות את כולם במשך זמן מסוים; אפשר גם לרמות אנשים מעטים במשך כל הזמן; אולם אי-אפשר להטעות את כולם במשך כל הזמן. אחיזת-עיניים חייבת להתגלות בזמן זה או אחר. מנהיג כריזמטי אכן יכול לסחוף אחריו קהל ולהפוך לאליל במשך תקופה מסוימת, אולם חייב לבוא יום שבו יגלו חסידיו את התרמית ויעזבוהו; חלקם, רובם או כולם.
בחסידות, לעומת זאת, ובייחוד בחסידות חב"ד, לא זו בלבד שאין החסידים נוטשים את רבם, אלא ההפך הגמור הוא הנכון: זה כמאתיים שנה (!) שהחסידות הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעצמת; זה כמאתיים שנה שהקשר שבין החסידים לרבותיהם הולך ומשתרש, הולך ומעמיק.
המתבונן הבלתי משוחד לא יוכל שלא להגיע למסקנה, כי אכן יש ברבי ייחוד מסוים וכי כל השוואה למנהיגים כריזמטיים אחרים היא שלא במקומה כלל.
למעשה, הדרך שבה נתפס המושג "רבי" בחסידות נגזרת מההיבט הבסיסי של החסידות על העולם, על האדם, על היהודי ועל עם ישראל. ללא הבנת מושכל-ראשון זה אין להבין כלל את החסידות ואף לא את היהדות. הכוונה היא לתפיסה שלפיה מורכב כל דבר בעולמנו – החל מגרגר חול ועד לאדם – מגוף ונפש, מחומר ורוח. היהודי, ובייחוד החסיד, יודע וחש, כי מאחורי החומר והגשמיות מסתתרת הנפש והרוחניות, וכי היא מהווה חלק בלתי-נפרד מן העולם החומרי.
רוחניות בעיניה של החסידות היא מציאות קיימת, לא פחות מן המציאות הגשמית. הרוחניות אינה רעיונות וסמלים; היא מהות מציאותית ובעלת השפעה רבה. בעיניו של החסיד הרי זה פשוט ביותר, כי בעולמנו משחקים תפקיד לא רק העצמים הגשמיים והכוחות הפיזיקאליים, אלא גם מהויות וכוחות רוחניים, בלתי נראים ובלתי ניתנים למדידה.
אם הדברים אמורים לגבי עצמים דוממים, נעדרי יכולת תנועה וחיים – על אחת כמה וכמה שהדברים תופסים, ובעוצמה הרבה יותר חזקה, לגבי האדם והיהודי. הגוף, בעיניה של החסידות, אינו אלא מעטה גשמי למהותו העיקרית של האדם, הלא היא הנפש, הנשמה; היא עיקר העיקרים, היא היא האדם עצמו; הגוף הגשמי הוא המסווה שמאחוריו מסתתרת הנשמה.
על בסיס זה מובן מאליו, שהחוקים התופסים לגבי העולם הגשמי ולגבי הגוף הגשמי אינם חלים כלל על הנשמה. מגבלות של זמן ומקום הן מגוחכות כשמדובר על נשמה רוחנית, אלוקית. כל ניסיון לשפוט את הדברים הקשורים ברוח ובנשמה בכלים שבהם נוהגים בני-אדם להתייחס לעולם הגשמי, הוא, אפוא, חסר שחר ושלא במקומו כלל.
עכשיו אפשר אולי לנסות להסביר מהו רבי... בקבלה ובחסידות מופיע פעמים רבות הדימוי המשווה את עם ישראל, מהבחינה הנשמתית, לגוף של אדם. לפי תפיסה מהווה העם היהודי מבנה שלם, שיש לו איברים רבים, עליונים יותר ותחתונים יותר, שיש לו "לב", "מרכזי עצבים", וגם "ראש" ו"מוח".
תפיסה זו עומדת, למעשה, ביסודו של המושג "אחדות ישראל". אין מדברים כאן רק על אחדות של גורל, של עבר היסטורי, של קירבת-דם וכיוצא-באלה. הכוונה היא לאחדות ממשית ואמיתית, ממש כאחדותם של כל איברי האדם. גם האדם מורכב מאיברים רבים ושונים. אין להשוות כלל את ציפורן הרגל לעדינותה של העין ולמופלאותו של המוח. ובכל זאת כל האיברים הללו מאוחדים בתכלית והם מהווים יחדיו מבנה אחד ומאוחד. בצורה דומה מאוחדות יחדיו כל נשמותיהם של היהודים בעולם. מבחינה נשמתית מצטרפות כולן למבנה אחד, מקביל לגוף אדם, הקרוי "עם ישראל".
רובם הגדול של היהודים הם בבחינת "איברים" פרטיים. לכל אחד מהם תפקידו המיוחד, כתפקידה של יד, רגל, עין, אוזן וכו'. לעומתם יש יהודים אשר להם תפקיד כללי ומרכזי ב"גוף" הזה של עם ישראל. הם מהווים כעין "מרכזי עצבים" שמתפקידם להחיות ולהפעיל, להורות ולכוון, יהודים אחרים, "איברים" אחרים.
אלה הם גדולי ישראל שבכל דור ודור. אלה הם המכונים בחסידות בשם יונקות הנשמות הפרטיות של הקשורים אליו, נשמותיהם של החסידים.
יניקת-החיים הזאת אינה חייבת להיות גלויה ונראית. היא עשויה בהחלט להיות נסתרת ואף בלתי נודעת. יתכן שרבים מאלה המקבלים חיות מן הרבי אף אינם מעלים בדעתם שישי להם קשר כלשהו אליו. אולם הקשר הזה אינו מותנה במודעותו של האדם לקיומו או ברצונו ובבחירתו. במבנה הנשמתי המיוחד של עם ישראל נקבע, כי צינורות החיים של יהודי פלוני קשורים אל צדיק זה או אחר, ואין אפשרות לשנות עובדה זו.
זו, אם כן, מערכת היחסים המתקיימת בין הרבי לחסיד. החסיד רואה ברבו את "מרכז העצבים" שאליו קשורה נשמתו. על כן הוא קושר את עצמו אליו בעבותות אהבה, שואף להיות קרוב אליו, עוקב אחריו, לומד את תורתו וניזון מאישיותו.
בחסידות חב"ד מקבלת מערכת-יחסים זו ממד מיוחד, משום שהמושג "רבי" בחסיד הינו בעל משמעות עליונה יותר. על מנת להבין זאת, יהיה עלינו לחזור אל המבנה הכללי של עם ישראל.
הזכרנו, שבמבנה הזה מהווים מרבית היהודים "איברים" בודדים, פרטיים, ושקיימים יהודים אחרים, צדיקים שונים, המהווים כעין "מרכזי עצבים" המזינים והמכוונים חלקים אלה או אחרים מן העם. ברם, מערכת של איברים הקשורים אל "מרכזי העצבים" שלהם עדיין אינה יכולה ליצור אדם חי. יש צורך במשהו עיקרי נוסף: בראש. חייב להיות ראש מרכזי העומד מעל לכל והמכוון את הכל. ו"ראש" כזה קיים גם בעם ישראל.
ה"ראש" הראשון של עם ישראל היה משה רבנו. אחריו היה זה יהושע. ובמקורות היהדות מדובר רבות על "איתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (=התפשטותו של משה שבכל דור ודור). אין דור שאין בו את ה"משה רבנו" שלו. את ה"ראש" שלו. נשמתו היא הנשמה הכללית של עם ישראל כולו. ממנה יונקות נשמותיהם של כל היהודים בעולם כולו.
ההבדל היסודי שבין ה"רבי" הזה לבין צדיקים אחרים מתבטא בעיקר בכך, שהצדיקים האחרים דואגים בעיקר לצאן מרעיהם, לקבוצה זו או אחרת של יהודים, גדולה או קטנה; ואילו ה"ראש" מפנה את דאגתו לכלל העם ואינו מצטמצם לחוג זה או אחר. אין פירוש הדבר שהצדיקים האחרים אינם נוהגים כשורה, חלילה. להפך, זהו המצב הטבעי והבריא של עם ישראל. הם חייבים לדאוג לאותם יהודים הנתונים לאחריותם הישירה. תפקידו של ה"ראש" הוא להתמסר לכלל ישראל ולהפעיל ולהחיות כל יהודי באשר הוא. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
