עוד סיפורים
	חבילה ממוסקווה / סיפור לחג
	שמונה ימי צום
	נס צ'רנוביץ
	ליל-סדר במחנה-השמדה

זה היה הפסח הראשון שעשה הרב סיני אדלר במחנה-השמדה נאצי. בלי מצות ויין, בלי הגדה ושולחן ערוך, אבל עם הרבה מרור. וכך הוא מתאר בזיכרונותיו את הפסח הקשה הזה:

שלושה שבועות רצופים ארך מסענו הנורא אל גיא-הצלמוות. כשהרכבת נעצרה ונצטווינו לצאת מן הקרונות, ראינו לנגד עינינו את הכתובת: מאוטהאוזן. זו הספיקה כדי להעביר צמרמורת בכל גופנו. עוד לפני שהגענו הנה כבר שמענו רבות על נוראותיו של המקום המיוחד הזה.

המחנה שכן באזור סלעי שבו פעלו מחצבות. את עבודת החציבה היו מבצעים אסירי המחנה, כמובן. אבל הרוצחים הארורים לא ידעו להכיר תודה על העבודה שנעשתה למענם. לעיתים קרובות אירע שה'קאפו' היה יוצא בבוקר אל המחצבות עם קבוצת אסירים גדולה, ולעת ערב שב לבדו. כל הפועלים נורו, או הושלכו באכזריות ממרומי המצוקים.

עם פתיחת דלתות הקרון, עלה ריח חריף באפינו. כשהוכנסנו אל המחנה, כבר היה ברור מאין בא הריח. הועמדנו ברחבה שלפניה הייתה שורה של מבנים בעלי ארובות גבוהות. אלו הם הקרמטוריומים, ידענו, המשרפות שבהן עלו על המוקד כה רבים מבני עמנו.

באותו רגע נדרתי, כי אם יוציאני ה' חי מן המקום הזה, אקדיש את כל חיי לעבודת ה' וללימוד תורתו הקדושה. אחר-כך הועברנו לצריף-הסגר וכעבור ימים מספר למחנה הכללי. כאן לפחות יכולנו לנוע מעט בחופשיות ולבוא במגע עם אנשים.

קרבו ימי חג הפסח. במוחי התרוצצו מחשבות, כיצד אוכל להינצל מאכילת חמץ בשבעת ימי החג. לאחר הרהורים רבים הערכתי, כי בתנאים הקיימים, אפשר שאוכל לעמוד במשימה. החלטתי, שאת מנת הלחם היומית אחליף בכל יום במנת תפוחי-אדמה, וכך אוכל להינזר מחמץ בפסח.

אבל ימים אחדים לפני פסח, טפחה המציאות על פני. קיבלנו 'מתנת חג' והועברנו לאגף אחר במחנה מאוטהאוזן, שהיה שמור יותר ובעל תנאים קשים יותר. באגף הזה, כשהייתה מגיעה שעת השינה, היו מעמידים את כל האסירים זה ליד זה בתוך הצריף. כשהייתה ניתנת הפקודה, היו הכול נופלים כאחד על הרצפה שהייתה מכוסה במעט קש. מי שהיה מאחר ברגע, לא מצא מקום לגופו על הארץ. עד כדי כך הייתה הצפיפות בצריף איומה.

הגיע חג הפסח ולא יכולתי להוציא לפועל את תכניתי הראשונה. מנות המזון כאן היו מצומקות ביותר, וגם לא היה עם מי לנהל את סחר החליפין שקיוויתי לעשות. עבורי היה זה הסדר הראשון שהיה עלי לעבור לבדי, שכן את הסדר הקודם עדיין 'חגגתי' יחד עם בני- משפחתו בגטו טרזין.

בהגיע ליל החג, סברתי תחילה שלא לאכול את מנת הלחם, עד למחרת היום, כדי שלא להיכשל באיסור אכילת חמץ לפחות ביום הראשון. אולם אחד משכניי, יהודי תלמיד- חכם, העירני, כי אדרבה, עלי לאוכלו מהר ככל אפשר, מכיוון שאיסור חמץ בפסח חל עלי בעצם הימצאותו ברשותי.

אחרי המיפקד שנערך לפנות ערב, בטרם כניסתנו ללינה בצריף, נותרה לנו שהות כלשהי לעצמנו. זה היה הזמן לערוך את ה'סדר'. ביקשתי מאחד הבחורים שיטייל עמי ברחבה שלפני הצריף. בשעת טיול הלוך ושוב, אמרנו בעל-פה קטעים מן ההגדה.

ליל סדר מיוחד במינו: ללא הסיבה וסעודת חג, ליל-סדר בהליכה. גופנו היה רצוץ ומושפל, אבל רוחנו הייתה בת-חורין, ולכן יכולנו לומר גם אז: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם". כשהגענו למלים: "לשנה הבאה בירושלים" - התכווננו לכל מלה.

היה נוסח מיוחד כלשהו שעבר בין המחנות ושנועד לאמירה לפני אכילת חמץ בפסח: "אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שברצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאב לבנו, שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת- נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם ולא שימות בהם', ולהיזהר מאזהרתך, 'הישמר לך ושמור נפשך מאוד'. על-כן תפילתנו לך, שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם. אמן".

מעט אחרי הפסח הועברנו למחנה סמוך, לא-הרחק מהמחנה המרכזי. התנאים במחנה זה, שהיה בנוי כולו מאוהלים בלבד, היו קשים מנשוא. אנשים איבדו כאן כל צלם אנוש. בתוך מעט הקש שהיה מפוזר על הארץ, היינו מחפשים גרעיני תבואה שאולי נשארו בו. התלאות שפקדו אותנו בהמשך, היו איומות ובלתי-ניתנות לתיאור.

אבל יום אחד הגיעה 'יציאת מצרים'. זה היה בערב שבת-קודש כ"א באייר תש"ה. מפינות המחנה נשמעו לפתע תרועות גיל. מיד נפוצה השמועה כי חיילי הס"ס ששמרו עלינו נעלמו משטח המחנה. שש שנים המתנו לרגע הזה, וכשהגיע - היינו כחולמים. פתאום ראיתי אדם הנוטל כובע של חייל ס"ס ובועט בו לגובה רב. רק אז הבנתי שזו אכן האמת, שהיינו לבני- חורין.

לנגד עינינו התרחש הנס הגדול. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!