מצב-רוחו של הלל, הסוחר המפורסם, היה קרוב לדיכדוך. נסיעתו החשאית לרומא נתמשכה יותר מהמתוכנן. לפי תוכניתו המקורית היה צריך להימצא זה מכבר בביתו, במחיצת בני- משפחתו, ולהתכונן יחד עמם לחג-הפסח. אבל הקב"ה רצה, כנראה, אחרת. הנה, הגיע כבר ערב-פסח ועליו לעשות את החג ברומא.
באותה תקופה חל איסור חמור על הימצאותם של יהודים ברומא. יהודי שהיה מעיז להציב את כף רגלו על אדמת העיר היה צפוי לעונש מוות מיידי. אבל מה יעשה סוחר גדול כהלל, כאשר עיסקא חשובה ביותר תלוייה בהסכמתם של כמה אנשים ברומא? הוא החליט להתחפש לנוכרי ובדר זו נכנס אל העיר והסדיר בה את עסקיו, שנתמשכו, כאמור, יותר מהמתוכנן.
אין פלא אפוא שהוא היה מדוכדך. וכי מה יעשה לבדו בעיר נוכריה? היכן יערו את ה'סדר'? מניין ישיג מצות? כיצד יישמר מאכילת חמץ בפסח? המחשבה שעליו לחגוג את חג- החירות בתנאים כאלה, גרמה לו עוגמת-נפש עמוקה ביותר.
ולפתע נצנץ רעיון במוחו: "קשה להאמין שאכן אין ברומא יהודים", אמר בלבו. "ודאי חיים בה יהודים המסתירים את עובדת יהדותם. אם כן, אצא לשוק ואראה אם מישהו קונה מוצרים 'פסחיים' מובהקים, כגון חזרת למרור וכדומה. מי שיקנה דברים כאלה, יש להניח שהינו יהודי".
הרעיון הזה הפיח בלבו תקווה והוא מיהר לצאת אל השוק. הוא עמד והתבונן סביבו שעה ארוכה ולמרבה צערו לא מצא את אשר חיפש. חלפה שעה ועוד שעה, השמש כבר החלה לנטות לכיוון מערב, והלל כבר היה קרוב לייאוש. ולפתע הבחין בכרכרה הדורה שהתקרבה אל השוק וממנה ירד לא אחר מאשר ראש-העיר בכבודו ובעצמו. הלל, שהתבונן בו היטב, ראהו לוחש משהו למשרתו, והלה ניגש אל דוכן ירקות וקנה ...חופן חזרת! בינתיים התאסף קהל רב סביב כרכרתו של ראש-העיר, וזה הסביר לקהל, שבא במיוחד כדי לעמוד על מצב העניינים בשוק וכדי לראות אילו שיפורים ניתן להכניס בו...
אבל הלל כבר ראה את מה שראה. הוא גם הבחין, שברגע שהמשרת חזר עם החזרת עלה ראש- העיר על הכרכרה וחזר לביתו. ליותר מזה הוא לא היה זקוק.
להלל לא היה עתה ספק בכך, שראש-עיריית רומא בכבודו ובעצמו הוא יהודי. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהודי שומר-מצוות, שבא בעצמו לשוק כדי לקנות את המרור לליל- הסדר. אבל כיצד יוכל הלל להגיע אליו ולגלות לו את בעייתו?
הרבה אפשרויות לא עמדו בפניו, כשהחליט לגשת לביתו של ראש- העיר ולבקש ראיון דחוף בעניין שאינו סובל דיחוי. הוא נתקבל אצל ראש-העיר וביקש לשוחח עמו בארבע- עיניים.
"אני יהודי", פתח ואמר, כשעיניו בוחנות את פני ראש-העיר. "התעכבתי כאן שלא באשמתי ואין לי היכן לחגוג את ה'סדר'. ראיתי קונה בשוק חזרת והחלטתי שאתה יהודי. אני מבקש ממך, שתאפשר לי להתארח בבית בשמונת ימי החג".
כשהלל דיבר היו פניו של ראש-העיר אטומות, רק עיניו הביטו בו בעירנות. כשסיים את דבריו, לא אמר ראש-העיר דבר. הוא קם ממקומו, אחז בזרועו של הלל והכניסו לחדר שני. שם פתח דלת סודית שהובילה לאולם תת-קרקעי גדול. באולם הזה עמדו שולחנות ערוכים וריח של מאכלי-חג עמד באוויר. ראש-העיר הכניסו לחדר צדדי ואמר לו: "כאן תוכל לעשות את החג בביטחון".
הלל לא האמין למראה עיניו. היה נדמה לו שהוא מצוי בתוך איזשהו חלום לא- מציאותי. לקראת שעת המנחה קרא לו משרת לתפילה, והובילו לבית-כנסת קטן, אך יפה ומהודר מאין כמותו. שם התקבצו כעשרים יהודים שחיו חיי-יהדות במחתרת ברומא.
בתום תפילת ערבית איחלו המתפללים 'חג-שמח' איש לרעהו ונכנסו לאולם הגדול כדי לערוך את הסדר. ראש-העיר הושיב את הלל בראש השולחן והוא ממש היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין שאינו חולם. "הזאת רומא, העיר שבה אסור ליהודים לגור?!", שאל את עצמו.
ה'סדר' התנהל כדת וכדין, באווירה מרוממת, כאשר הלל, שהיה תלמיד-חכם, מוסיף מפעם לפעם הסברים ומדרשים על דברי ה'הגדה'.
לאחר אמירת ה'הגדה' החלה הסעודה, שאף היא התנהלה ברוח טובה ומתוך שמחה. ולפתע ראה הלל דבר שהקפיץ אותו ממקומו. לתדהמתו ראה את אחד המשרתים מגיש לנוכחים, שאכלו זה עתה בשר, עוגת-גבינה, והכול נוטלים ממנה ואוכלים לתיאבון. "מה קורה כאן?!", שאל את עצמו בחרדה. "האם יהודים אינם יודעים שאסור לאכול גבינה אחרי בשר?!"
"אני חשבתי שאתם יהודים שומרי-מצוות", קרא לעברו של ראש-העיר, כשדמעות חונקות את גרונו. "עכשיו אני כבר לא יודע אם לא נכשלתי באכילת חמץ בפסח".
במקום להשיב על דבריו, ביקשו ראש-העיר להתכבד בעוגת-הגבינה הטעימה, והתחיל להסביר, שאין הם גורסים שזו עבירה לאכול גבינה אחרי בשר, שאין הדבר חמור כל כך וכו' וכו'. מדבריו היה ניכר, שהוא מחשיב את עצמו ללמדן גדול, והדבר הזה העלה את חמתו של הלל.
הלל פרץ בבכי מר כשנוכח עם מי יש לו עסק ועל שולחנו של מי אכל בליל-הסדר. באולם השתררה דממה והכול הביטו ביהודי המתייפח.
חלפו כמה שניות וראש-העיר אחז בזרועו ואמר ברוך: "אתה יכול להירגע, הלל. אנו שומרים על דיני התורה בדיוק כמוך. אילו היית טועם מהעוגה היית מוצא, שאין היא עוגת- גבינה, אלא 'פרווה' - למרות המראה המטעה שלה".
"אז למה לא אמרתם לי זאת מיד?", זעק הלל. "למה גרמתם לי עוגמת נפש כה רבה?"
"עליך להבין", השיבו ראש-העיר, "שהיה מקום לחשד שמא מרגל אתה שנשלח אלינו ברמייה כדי לגלות את סודנו. רצינו להעמידך בנסיון, ושמחנו לראות, שאתה יהודי תמים וירא- שמים. עכשיו נוכל לשמוח באמת בשמחת חג-הפסח"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
