רב העיירה עמד בפתח ביתו. תרמילו על כתפו. הוא נפרד מאשתו ומילדיו, שהביטו בו בעיניים מלאות תקווה. ידו כבר היתה על המזוזה. ואז נעצר, שקע בהרהורים, ולבסוף חזר על עקבותיו, הניח את תרמילו וישב ללמוד, כדרכו.
הוא היה חסידו של הצדיק המפורסם, המכונה 'החוזה מלובלין'. כיהן כרב בעיירה קטנה. יהודי העיירה היו עניים מרודים, והשכר שיכלו לשלם לרבם היה זעום ביותר. אולם הרב נשא את סבלו בדומייה, ובני משפחתו הסתפקו בלחם צר ובמים לחץ.
עם השנים הורע המצב עוד יותר. גם המשכורת הדלה שקיבל מקופת הקהילה החלה להתאחר. פעם ניתנה המשכורת ופעם לא ניתנה. היו לכך שתי 'סיבות': ראשית, לא היה ממה לשלם. שנית, אנשי העיירה שמעו שלרב יש קרוב-משפחה עשיר באיזו עיר רחוקה, והניחו כי מן- הסתם תומך אותו קרוב ברב, שאיתרע מזלו לחיות בעיירה של דלים ואביונים.
המצב בבית הרב הלך והחמיר. הוא, כמובן, לא ביקש ולא קיבל פרוטה מקרובו העשיר. הגיעו הדברים ממש עד פת-לחם. לבסוף לא יכלה אשתו הרבנית לשאת את המצוקה, וביקשה מבעלה שייסע אל קרובו העשיר ויבקש ממנו עזרה.
בתחילה סירב הרב. הוא לא רצה ליהנות ממתנת בשר-ודם. אבל כמה זמן אפשר לעמוד מנגד ולראות את האשה והילדים סובלים רעב? כך נטל את הטלית והתפילין ועמד לצאת לדרך, אבל ברגע האחרון - התחרט.
"מה זה? האם חזרת בך?", שאלה הרבנית ובעיניה מבט נואש. "מה יהיה עלינו?".
"ראי, עמדתי בפתח הבית וחשבתי שזו ממש שטות לצאת לדרך ארוכה רק למען הסיכוי שאולי ירחם עלי הקרוב שלי ויתן לי משהו", אמר הרב. "ראשית, אינני יודע אם בכלל הוא עדיין בחיים. ואם הוא חי - מי יודע אם יש לו ממה לתת. וגם אם יש לו - ספק אם יסכים לעזור לי. לעומת זאת, הקב"ה הלוא הוא חי לעולמי-עולמים, יש לו ממה לתת, והוא בוודאי יתן לנו". בזאת סיים הרב את 'פרשת הנסיעה', ונשאר בביתו.
הרב הוסיף לעסוק בתורה ובעבודת-ה', האשה נאנחה, אך הוא לא איבד את בטחונו בקב"ה.
חלפו ימים אחדים. ערב אחד נעצרה ליד הבית כרכרה מפוארת, וממנה ירד אציל הדור-פנים. הוא ביקש לדבר עם הרב ביחידות. הם נכנסו לחדר הפנימי, והאורח סיפר לרב כי הוא אציל פולני שבא לכאן כדי לבצע כמה עיסקות-מקרקעין גדולות. עליו לסייר בכמה מקומות באזור, ואין ברצונו לשאת עמו כסף. הוא התעניין היכן יוכל להפקיד את כספו, והיפנו אותו אל הרב, שנודע כאיש ישר ונאמן.
באומרו זאת הוציא האורח ארנק-עור כבד והניחו על השולחן. "אבקשך לשמור על כספי", אמר. "אני אמור להסתובב כאן יום-יומיים, ואז אבוא לקבל את הכסף לידי. אם לא אחזור אחרי שלושה ימים - יהיה הכסף שלך ותוכל לעשות בו כטוב בעיניך".
האורח הבלתי-צפוי הלך, והרב הטמין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו.
עברו שלושה ימים ועוד שלושה ימים. עברו שלושה שבועות ואחר-כך שלושה חודשים - והאציל איננו. הרב הסיח את דעתו מכל העניין, חזר לתורתו ולעבודתו, והמחסור בבית - בעינו עומד.
התקרב חג הפסח. לא היה קשה כל-כך לנקות את הבית מהחמץ. פירורים לא התגלגלו בבית, אלא נבלעו חיש מהר ברעבתנות. אבל נוהגים לנקות, אז מנקים. הרבנית ניקתה את כל הבית והגיעה לחדר הרב. שוב קבלה באוזני בעלה על דלותם, על הפסח המתקרב כשאין בידם כסף לא למצות ולא לארבע כוסות וודאי שלא לבשר ודגים.
היא ניקתה את המגירות, ופתאום נתקלה בארנק הכסף. בידיים רועדות הרימה את הארנק ואמרה לרב שאפשר לקחת ממנו כמה מטבעות עבור צורכי הפסח. "לא ולא, חס ושלום!", אמר הרב, "הרי זהו פיקדון!".
אולם הפעם לא ויתרה הרבנית. היא זכרה שהאציל אמר שאחרי שלושה ימים יהיה הכסף של הרב, ובפרט שכבר עברו כמה חודשים מאז. לפחות אפשר ללוות מן הארנק סכום קטן לקניית מצרכי הפסח.
דבריה עוררו התלבטויות קשות בלב הרב. הוא לא היה יכול להתעלם מהצדק שבדבריה. הרבנית לא הירפתה ועמדה על כך שמותר להם להשתמש בכסף זה, על-פי התנאים שנקבעו בשעה שנמסר כפיקדון.
ככל שהתקרב הפסח, נשמעו טענותיה הגיוניות יותר ויותר. לבסוף החליט הרב לנסוע אל רבו, החוזה מלובלין, ולשאול אותו מה דינו של כסף זה שהופקד אצלו ובעליו לא בא לקבלו.
לובלין לא היתה רחוקה מעיירת מגוריו של הרב, והוא קם ונסע. הגיע ללובלין, נכנס לבית-המדרש, ואחרי הכנה ראויה הגיע תורו להיכנס אל הרבי.
כשאך עמד בפתח חדרו של הצדיק, עוד בטרם הספיק לומר לו את מטרת בואו, קידם ה'חוזה' את פניו במאור-פנים ובבת-שחוק על שפתיו ואמר לו: "הקב"ה חי לעולמי- עולמים. הוא יכול לתת, הוא יתן - והוא כבר נתן! זכיתם בכסף זה בדרך הכשרה ביותר. תשתמשו בו לבריאות, ושיהיה לכם חג פסח כשר ושמח"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
