סיפר פעם האדמו"ר רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש: "כשהייתי ילד בן עשר, תפרו לי חליפה חדשה ונעליים חדשות. בערב פסח, אחרי ביעור החמץ ואפיית מצות- המצווה, עסקתי בהסרת החותמות מעל בקבוקי היין וכדומה. עשיתי זאת בחדרו של אבי (רבי שלום-דובער מליובאוויטש), ונזהרתי שלא ללכלך את בגדי ובעיקר שלא לפגוע בברק הנעליים החדשות.
"אבי קלט את מהלך מחשבותי, ופתאום פנה אלי: 'בחסידות מובא משל על שר שיושב ליד שולחן ערוך בכל מיני מעדנים, כאשר מתחת השולחן נמצא כלבו ומכרסם את העצמות שהוא משליך לו. הייתכן שהשר יירד מכסאו ויתיישב מתחת לשולחן לכרסם עצמות?!'.
הדברים השפיעו עלי כל-כך, שהתביישתי להביט על בגדי החדשים". וסיים הרבי: "זה נקרא חינוך!".