סיבותיה של האנטישמיות

המימשל של אחשוורוש העניק ליהודים את כל זכויות האזרח. המגילה נפתחת בתיאור המשתה שערך מלך פרס לציון שנות שנות שלטונו. היהודים הוזמנו לנשף כמו בני דתות אחרות, והשתתפו באירועים כשווים בין שווים. מרדכי, המנהיג היהודי הבולט, היה שר חשוב בממלכה. אפילו המלכה, אסתר, היתה יהודיה.

אבל המעמד הרם של היהודים לא מנע מהמן לשכנע את המלך שכדאי להיפטר מהם. בן לילה נהפרה הקערה על פיה והוכרז על גזירת ההשמדה הנוראה ביותר בדברי ימי העם היהודי.

הלקח ברור: האנטישמיות אינה נובעת מ'בדלנות' ומאורחות-החיים השונים של היהודים. יש לה סיבות אחרות, עמוקות יותר. אימוץ הנורמה של "ככל הגויים בית ישראל" לא תביא להיעלמות האנטישמיות. אולי להפך.

שורש הבעיה

כשהחליט המן על גזירת ההשמדה, פעלו היהודים בדרך משונה מעט. מרדכי, שר חשוב, המודע לנבכי הפוליטיקה המלכותית, לא פנה ישירות לחצר המלכות. תחת זאת יצא לחוצות בלבוש שק ואפר, וזעק "זעקה גדולה ומרה". מרדכי אסף רבבות ילדי ישראל ולימדם תורה. הוא הכריז על צום של שלושה ימים, כביטוי לחזרה בתשובה ובקשת רחמים מבורא העולם. רק אחר-כך התפנה לעשייה דיפלומטית ושיגר את אסתר אל אחשוורוש.

למרדכי היה ברור שמדובר בניסיון שבו העמיד הקב"ה את עם ישראל. הוא היה מודע לכך ששיוויון-הזכויות והמעמד הרם, גרמו ליהודים להתערבב בחברה הנוכרית באופן מוגזם. כמשקל נגד, הבין שצריך לחזק את הזיקה היהודית שהתערערה. וזה בדיוק מה שעשה - הוא פעל להגברת האמונה, לחישול רוחם של ילדי ישראל - עתיד העם. הוא ידע, שאם יצליח בזה - יסתדרו העניינים.

הלקח: כשמתרגשת צרה על עם-ישראל, צריך לחפש את השורשים הרוחניים שאיפשרו לה לקרות. כשמתקנים את הסיבה הפנימית, הרוחנית, קל הרבה יותר לבטל את ביטוייה החיצוניים.

חג האחדות

כשקבעו חכמי ישראל את אופיו של החג, הקפידו לשלב בו מאפיינים של אחדות ועזרה לזולת: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". בכך הציבו משקל-נגד לפירוד הלבבות שגרם לגזירה.

לפני גזירת המן היה העם מפורד. היו שקראו ללכת למשתה אחשוורוש - והיו שהתנגדו נמרצות. היו שדגלו בהשתלבות בחיי התרבות של ממלכת פרס ומדי, והיו שראו בכך סכנה לקיומה של היהדות. כך גם אומר המן למלך אחשוורוש: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד".

אבל אחרי הגזירה - התלכד העם. וכדי לשמור על אחדות זו, נקבע הדבר במצוות פורים, ואנו שולחים מנות איש לרעהו ומשמחים את האביונים. כך אנו זוכרים שכולנו אחים, בני עם אחד.

לפנינו תזכורת נצחית: מעבר לכל ההבדלים וחילוקי הדעות, כולנו עם אחד. דתיים ולא- דתיים, אשכנזים וספרדים, עולים וותיקים - כולנו אחים. זאת יש לזכור כל השנה, לא רק בפורים.

שמחה עם תוכן

המצווה המרכזית של פורים היא השמחה. גם בעמים אחרים, להבדיל, יש ימים שבהם יוצאים אנשים מחופשים לרחובות, שותים ומתהוללים. אבל השמחה ההיא ריקה מתוכן, ותוצאותיה בהתאם: השתוללות חסרת רסן, חינגה של איבוד חושים וטירוף.

לעומת זאת, בעם-ישראל, השמחה מלאה ערכים ותכנים. יש לה משמעויות עמוקות ודרכי- ביטוי יפות וערכיות. הדבר נבחן גם ביחס לזולת: במחיצת אדם מתהולל מסוכן לעמוד; אבל כשיהודי שמח באמת, הוא מרגיש דווקא אז צורך לשמח את זולתו. לכן הוא שולח מנות לרעיו ומביא את השמחה גם ללב העניים.

זו שמחה אמיתית, שמחת פורים.