התקיעות של ר' יואל-חיים וייספינגר היו שם-דבר בירושלים הישנה. רבים היו נוהרים לבית-הכנסת שבו שימש 'בעל-תוקע', כדי לשמוע ממנו את קול השופר. חמישים שנים רצופות שימש בתפקידו זה, ובכל שנה ושנה היה קול השופר הולך וחזק. יודעי סוד היו מספרים בשבח שופרו המיוחד של ר' יואל-חיים, שופר עתיק שידע גלגולים רבים.

כמה ימים לאחר יום-הכיפורים שנת תרע"ד נפטר ר' יואל-חיים לעולמו. הוא הניח שני בנים, שמעון ולייבל. השאלה הייתה, מי יירש את השופר וממילא גם את חזקת התקיעה בבית- הכנסת. בסופו של דבר נמצאה פשרה: שמעון הבכור קיבל את חנות המכולת הקטנה של ר' יואל-חיים, ולייבל הצעיר, שהיה גם תלמיד-חכם, זכה בשופר הנחשק.

חלפו הימים, שמעון מכר את המכולת הקטנה ושם פעמיו לאמריקה. שם הקים עסק קטן, אשר עד מהרה התפתח והתבסס יפה. שמעון היה לאיש אמיד ומכובד.

בארץ-ישראל פרצה בינתיים המלחמה בין טורכייה העותומנית לבין אנגליה. לייבל נרשם משום-מה כנתין אנגלי, וכשיצא יום אחד לרחוב, נתפס בידי חיילים טורכים ונאסר. העונש שהושת עליו היה גלות למצרים. מכל חפציו לא נטל עמו לייבל דבר, לבד מהשופר.

באותה עת הגיעה לשערי הארץ ספינה שהביאה מוצרי מזון לתושבי ירושלים, נדבת יהודים טובים באמריקה. לספינה נלווה גם אחד מראשי קרן הסיוע, הלוא הוא מיסטר סם ווייט, או בשמו המקורי - שמעון וייספינגר, מיודענו.

כששמע סם-שמעון את שאירע לאחיו, שינה מיד את מסלול הנסיעה המתוכנן והדרים מצרימה. הוא פגש שם אדם דל ועלוב, חסר פרוטה, וכמעט לא הכיר בו שזהו אחיו. בו-המקום שלף את ארנקו והעניק לאחיו סכום נכבד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו.

כשעמד שמעון לעלות על הספינה, לא ידע לייבל כיצד להודות לו על עזרתו. המלים נעתקו מפיו. בלב נרגש הושיט לאחיו נרתיק ישן ובלוי. עיניו של שמעון ברקו מהתרגשות. הוא ידע מה נמצא בתוך הנרתיק - השופר היקר!

כל הדרך חזרה כמעט לא הניח שמעון מידיו את נרתיק השופר. שוב ושוב הביט בו וליטפו, כמחזיק אוצר יקר. כשהגיע הביתה, היה נרגש מאוד, ולחבריו שקיבלו את פניו סיפר בראש ובראשונה על השופר. אבל כשביקש להראותו להם, כמעט התפלץ - לא היה שם לא שופר ולא נרתיק.

שוב חלפו שנים. מצב הפרנסה בירושלים הורע מאוד. לייבל נאלץ ליטול את משפחתו ולנדוד בעיירות פולין. בעיירה אחת מצא את מקומו ונתמנה לרב המקום. נדמה היה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

אבל אז פרצה מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים כבשו את פולין והחלו במלאכת ההשמדה של היהודים. לייבל עבר את כל אימי השואה ובניסי-ניסים נשאר בחיים. אחרי המלחמה נדד ממחנה-עקורים אחד למשנהו, כשמשאת-פניו היא ארץ-ישראל.

בערב ראש-השנה הגיעה החבורה לביתו של איכר גוי, איש טוב ונדיב, באחת מעיירותיה של איטליה. שופר לא היה ברשותם, ועל כך הצטערו מאוד, אבל להתפלל ולשפוך שיח לפני קונם - יכלו גם יכלו. לבם של הפליטים היה מלא תקווה, שלא יארך הזמן ויעלו על אונייה שתובילם לארץ-ישראל.

ראש-השנה חלף ולייבל וחבריו עמדו לעזוב את בית האיכר. אבל זה ביקשם לשבת רגע. "יש דבר שמעיק על מצפוני וברצוני להשתחרר ממנו", אמר. "לפני שנים רבות הייתי מלח באונייה שהפליגה מארץ-ישראל לאמריקה. באונייה הפליג יהודי עשיר, שהחזיק בידיו כל העת נרתיק ישן וכמעט שלא נפרד ממנו. הנחתי שבתוך הנרתיק מוצפן ארנקו השמן של האיש. כשהגענו לאמריקה, ניצלתי את ההמולה והצלחתי להעלים את הנרתיק. אך כשפתחתיו, התאכזבתי קשות. כל מה שמצאתי בתוכו היה החפץ המוזר הזה", ובדברו הציג לפניהם האיכר - שופר!

"אני מבין שזה חפץ-קודש יהודי", הוסיף ואמר, "וכבר שנים אני מחפש יהודים כדי להחזיר את הגניבה. עתה הנני משיבה לכם". בני החבורה הביטו בו מופתעים, מצטערים על שלא סיפר להם זאת קודם ראש-השנה. הם לא הבחינו שלייבל החוויר כסיד ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. היה זה השופר של אביו!

כשהתעשת, הושיט ידו אל השופר, וסיפר לבני החבורה את סיפורו המופלא. עכשיו הגיע תורם להישאר משתאים והמומים למראה נפלאות ההשגחה.

כשהגיע לייבל סוף-סוף לירושלים, מצא שם את אחיו. אחרי השואה גברו בו רגשות ההזדהות עם ארץ-ישראל, והוא חיסל את עסקיו באמריקה ועלה לארץ. הוא גם חדל מלהיקרא סם ווייט וחזר להיות שמעון וייספינגר הישן והטוב. רק דבר אחד העיב על שמחתו - העובדה שלא שמע דבר בדבר גורלו של אחיו.

הפגישה בין האחים הייתה נרגשת. הם סיפרו זה לזה את כל הקורות אותם, ואז אמר שמעון שיש דבר שמציק לו קשות - היעלמותו המוזרה של השופר העתיק. נשימתו נעתקה כששלף לייבל את השופר וסיפר על גלגוליו המופלאים. אכן, נפלאות דרכי ההשגחה.