מאמרים נוספים בנושא
	מי קובע נורמות מוסריות
	ריבוי ילודה
	הפלות – מיותרות!
	על מוסר בעת מלחמה
	המתת חסד

של מי החיים האלה?!

השאלה של 'המתת חסד' נוגעת למעשה בשאלת מהותם של החיים. מה טענו אלה שביקשו להתיר המתת חולים חשוכי-מרפא? הם אמרו: "אין עוד ערך לחייהם". המשמיע טענה מעין זו יוצא כנראה מנקודת-הנחה, שמהות החיים ומטרתם ידועה לו ולכן הוא יכול לקבוע מתי יש 'ערך' לחיים ומתי אין להם עוד 'ערך'. אבל זו בדיוק השאלה: מי יכול ליטול לעצמו סמכות לקבוע את מהות החיים ואת מטרת חייו של אדם עלי-אדמות!

התפיסה המקובלת על רוב האנושות אומרת, שקדושת החיים היא ערך מוחלט; שאדם לעולם אינו רשאי להחליט מתי יש לחיים ערך ומתי לא. כי ברגע שעיקרון זה נפרץ, עלול להתפתח תהליך שלא נוכל לחזות את אחריתו. אם מותר להמית חולה-אנוש שהפך לצמח, למה לא לאפשר את מותו של חולה שלא הפך לצמח ושמבקש למות? ואם גם זה בסדר, למה לא להמית חולה לא-אנוש שמבקש בכל-זאת לסיים את חייו? ולמה למנוע ממתאבד למלא את רצונו? ולמה לא להמית ילדים בעלי-מום ומפגרים בטענה שחייהם 'חסרי-ערך'? ובכלל, מי ערב לנו שמחר לא יחליט מישהו שחיי וחייך הם 'חסרי-ערך' מבחינתו? משום כך אימצה האנושות את התפיסה, שחיי- אדם לעולם אינם נשקלים במאזניים ושהם קדושים באופן מוחלט.

גופך אינו שלך

היהדות מרחיקה-לכת עוד יותר. היא קובעת, שהאדם אינו בעלים על חייו ואף לא על גופו. אסור לאדם לצער את גופו או לפגוע בו, כי גופו אינו שלו. הגוף הוא פיקדון שהופקד ברשותנו מאת הבורא, ואין לנו רשות לגרום לו נזק. מכאן, שרצונו של האדם בכל הקשור לחייו אין לו שום משמעות. כשם שאינני יכול לבקש שיטלו את חייו של אדם אחר, כך אין לי זכות לבקש את מותי-שלי, כי חיי אינם שלי. החיים ניתנו מאת הקב"ה והם שלו עד שהוא עצמו יחליט לקחתם.

בעומק הדברים הללו טמונה האמונה, שהאדם אינו חי בעולם-הזה למען עצמו, אלא כדי למלא שליחות של הקב"ה. האדם הוא, כביכול, 'שגריר' של הקב"ה בעולם ויש לו תפקיד שחובק את כל חייו. כשהוא מבקש לקצר את חייו, בגלל שקשה לו, הוא דומה לחייל שנוטש את המערכה ועורק משדה-הקרב. לא רק שאין לו זכות לעשות זאת, אלא שבכך הוא גורם נזק בל-ישוער למערכת כולה! וזו המשמעות האמיתית של קדושת החיים: הם קדושים כי הם לא שלנו, אלא של הקדוש-ברוך-הוא!

מה חשוב מהחיים

מצד שני, דוקא היהדות שהעלתה כל-כך את קדושת החיים, היא הקובעת, כי במקרים מסויימים צריך לבחור במוות ולא בחיים. אם עומדת בפני אדם הברירה לעבוד עבודה-זרה, אפילו למראית-עין בלבד, או למות - מורה לו התורה כי "ייהרג ואל יעבור". יש המתהים על כך ואומרים: מוטב להשתחוות לכל הפסלים שבעולם ולא למות. אבל היהדות קובעת בצורה הכי נחרצת, כי על כך צריך יהודי למסור את נפשו. ואכן, אין-ספור יהודים מסרו נפשם בפועל לאורך הדורות על הדברים הללו. איך זה מסתדר עם קדושת-החיים שהיא ערך מוחלט ביהדות?

אלא הדברים קשורים זה בזה. היהדות אינה מקדשת באופן אבסולוטי את החיים עצמם. היא רק אומרת, שהחיים אינם שלנו אלא של הקב"ה. משום כך אין לנו, כבני-אדם, שום סמכות אישית לקבוע את ערך החיים. אבל הקב"ה, כיוון שהחיים שלו, והוא היודע את מהות החיים ואת מטרתם, הוא יכול לומר לנו, כי עבודה- זרה, למשל, הורסת את הייעוד הפנימי של החיים וקורעת לגמרי את היהודי ממקור- חייו האמיתיים, ולכן במקרה כזה מוטב למות ולא לעבוד עבודה-זרה. אבל לאדם עצמו, מכוח שכלו והבנתו, אין שום רשות לקצר חיים ולא לשפוט את ערך החיים, כי החיים אינם שלנו!