האם אפשר ללמד יהדות בלי אמונה ונשמה?
מערכת החינוך בישראל עוברת מהפכים פוליטיים מעת לעת ואלה גוררים ויכוח, בקרב הציבור הלא-דתי, בשאלת החינוך לערכי יהדות. כאשר מתמנה שר חינוך המזוהה עם ניכור למסורת ישראל, יש המביעים אנחת רווחה, שעכשיו יהיו הילדים פטורים מללמוד את נושאי החגים, תורה שבעל-פה ושאר דברים 'נושנים'; מנגד קוראים אחרים דווקא לקדם את לימוד מורשת ישראל, בדרך חילונית ובלי סממנים של כפייה דתית.
הוויכוח הזה מעורר שאלה מעניינת דווקא מזווית-הראייה שלנו, כיהודים מאמינים: מה עדיף - ללמוד יהדות, אבל כמורשת תרבותית בלבד ולא כמקור סמכות, או שבתנאים כאלה מוטב שלא ללמוד כלל, בבחינת לא מדובשך ולא מעוקצך.
צדדים הרבה
השאלה אינה קלה. מצד אחד, הברירה נוקבת: מה עדיף, בורים או אפיקורסים? אי-לימוד מוחלט של יהדות - מצמיח בורים ועמי-ארצות; ואילו לימוד יהדות בגישה חילונית - עלול להצמיח אפיקורסים, בבחינת "יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו". עכשיו לך תבחר בין השניים.
מצד שני, יהודי שאינו יודע מאומה על מורשת היהדות, גם אין לו תחושת זהות יהודית והוא אינו מבין כלל את משמעות היותו יהודי. מכאן הדרך קצרה להתבוללות - פיסית או רוחנית. אבל מי שלמד יהדות והתחנך להכיר את המורשת הרוחנית של עם-ישראל, גם אם הדברים הוקנו לו בגישה חילונית כפרנית - ייתכן שיחוש זיקה נפשית עמוקה יותר לעם- ישראל.
ומצד שלישי, על הפסוק "אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" אמרו חז"ל: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו - מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב". אם-כן, אולי מוטב ללמד תורה בכל מקרה ובכל תנאי - מתוך תקווה שבסופו של דבר יעשה המאור שבתורה את שלו.
ומצד רביעי, מי שלא למד יהדות כלל, הוא בבחינת 'תינוק שנשבה'. אי-אפשר לבוא כלפיו בטענות, שכן כל מעשיו והתנהגותו אינם תוצר של בחירה חופשית מצידו, אלא תולדה של ניתוק שנכפה עליו. לעומת זאת, מי שלומד ואינו מקיים - מורד במלכות שמים, ואולי "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
יצאו בורים
ובכן, קשה להחליט. השיקולים רבים וההכרעה תלויה מאוד בנסיבות. אבל לאמיתו של דבר, אין זו שאלה מעשית. כבר ניסו ללמד יהדות בגישה חילונית, והניסיונות לא צלחו. אחד מגדולי האידיאולוגים של הקיבוץ הארצי אמר: "רצינו לגדל אפיקורסים, אבל יצאו לנו בורים".
נכון, באקדמיה אפשר ללמד יהדות כמורשת מנותקת. אפשר ללמד גם את דת האינקה וגם את המורשת הפרעונית. אבל זה טוב לכמה עשרות סטודנטים שמתעניינים בעתיקות. אי-אפשר לצפות מנער רמת-גני טיפוסי או מילדה באופקים להתעניין בתרבויות נושנות. אם מלמדים את היהדות כמורשת שהיא חלק מאיתנו, כדבר ששייך לחיינו - זה בהחלט מעניין ומרתק; אבל כמוצג מוזיאוני, אין הדברים מעניינים לא את הילדים ולא את המורים. ולכן כשלו כל הנסיונות האלה.
עובדה היא, שילדים ובני-נוער אשר בבית-הספר שונאים את לימוד התנ"ך והתושב"ע - שותים בצמא את הנושאים האלה עצמם, כאשר הם נמסרים מפי איש מאמין וירא- שמים. פתאום הכול מעניין, מרתק, מעורר סקרנות בלי גבול. מה נשתנה? דבר אחד קטן: אצלו היהדות היא דבר חי, נושם, ואילו בבית-הספר זה היה ניתוח שלאחר המוות.
אם רוצים באמת שילדינו לא יהיו בורים, שיכירו את היהדות ויחושו אהבה כלפיה, יש רק דרך אחת - ללמד אותה מתוך אמונה, רגש ונשמה. ולא, זו ברכה לבטלה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
