מאז הופעתה של החסידות נשאלת השאלה, מה חידשה החסידות? מצד אחד, החסידות לא חידשה דבר. התורה היא אותה תורה; המצוות - אותן מצוות. גם שינויי המנהגים וכדומה מבוססים על מקורות קדמונים. מצד שני, החסידות חוללה מהפכה אמיתית. היא החדירה רוח חדשה ורעננה בחיי היהדות, עד שגם מי שבמוצהר אינם חסידים מושפעים בפועל מרוח החסידות.

באיגרת שכתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש (רבי שלום-דובער, האדמו"ר החמישי), לרגל חג-הגאולה י"ט בכסלו, הוא מסביר בשתי מילים את מהותה של החסידות. הוא כותב, כי ביום הזה, י"ט בכסלו, שמסמל את פריצת דרכה של החסידות - "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". שתי המילים הללו, 'אור' ו'חיות', ממצות את בשורתה של החסידות.

בין חושך לאור

מה ההבדל בין חדר חשוך לחדר מואר? מבחינת החפצים והעצמים שבחדר, אין שום הבדל. האור אינו מביא שום פריט חדש ואינו מוסיף מאומה על מה שהיה בחדר קודם לכן. ומצד שני, איזה הבדל יש בין חדר שבו שוררת עלטה לחדר מואר! בחדר חשוך מאבדים החפצים ממשמעותם; קשה לעמוד על ערכם האמיתי; ובמקום לעשות בהם שימוש מועיל - עלול לקרות שהאדם ייתקל בהם וייחבל. זה ההבדל בין חושך לאור.

אף בחיות כך. רוח-החיים אינה מוסיפה מאומה על מציאות הגוף. אותם איברים ואותם גידים, אבל איזה הבדל! אותו אוסף של איברים וגידים יכול להיות מוטל כאבן דוממת, נטולת ערך וחשיבות; והוא יכול להיות יצור חי, תוסס, מלא עליצות וחיות. הכול בזכות אותו דבר בלתי-מוגדר - חיות.

שני המושגים הללו, 'אור' ו'חיות', ממחישים כיצד אפשר לשנות את פני הדברים מן הקצה אל הקצה, וזאת מבלי להוסיף דבר על עצם מהותם. אותו דבר עצמו יכול להיות מואר וחי, והוא יכול להיות אפל ונטול חיות.

אי-אפשר בלעדיה

החסידות, במהותה האמיתית, היא 'אור' והיא 'חיות'. ההגדרה הממצה ביותר שלה היא - פנימיות התורה, נשמת התורה. היא שופכת אור חדש על התורה ומחיה את מצוותיה. התורה היא אותה תורה והמצוות אותן מצוות, אבל על-ידי החסידות הן מתחילות להאיר ולחיות. וכפי שקרה בפועל, שבזכות גילוי אור החסידות החלו יהודים לחוש לגמרי אחרת את התורה, ולקיים בחום, בשמחה וברעננות את מצוותיה. השגרה וההרגל פינו את מקומם לגל של חיות פנימית שמילא את חיי היהדות.

אף תורת החסידות נושאת בחובה אותו היבט של דבר והיפוכו. כל מי שניסה ללמוד אי-פעם את תורת החסידות נוכח, שיסודותיה נעוצים בתלמוד, במדרשים, בספרי החקירה, הקבלה וכו' - כאילו הכול כבר נאמר ונכתב. ועם זאת, הגישה וצורת הסברת הדברים מגישות עולם חדש לגמרי - מעמקים אחרים, בהירות אחרת, חשיפת הקשר שבין הדברים. כל סוגיה מקבלת מימד אחר לאור ביאוריה של פנימיות התורה. היא פשוט מאירה ומחיה את התורה, עד שהדברים נראים באור אחר לגמרי.

ומה היה קודם החסידות, האם התהלכו אז באפלה?

באותה מידה אפשר לשאול מה היה קודם שנכתבה הגמרא ובטרם נתחברה המשנה. ברור, שאז ידעו להפיק מתוך פסוקי התורה את כל הפרטים המפורטים במשנה ובגמרא. גם קודם החסידות, בדורות הראשונים, ראו יהודים בתורה ובמצוות עצמן את האור ואת הפנימיות. אך בדורות האחרונים, לאחר שמן השמים גילו את תורת החסידות - שוב אי-אפשר להגיע לשלמות בתורה ובעבודת ה' בלי אורה המיוחד והחיות שהיא מעניקה.

האוצר היקר

פעם אחת נשאל בעל התניא, מדוע לא נתגלתה תורת החסידות בדורות הראשונים. השיב על כך במשל למלך שהיה לו אוצר יקר כל-כך, עד שחשש להראותו לשריו, מפני שיש להם הבנה בטיבו של האוצר. מה עשה המלך, הראהו לעבדיו הפשוטים. הם אינם מבינים את יוקר האוצר, ולכן הם יכולים לראותו.

רבות מדובר בספרות החסידית על כך שתורה מופלאה זו הייתה גנוזה ונסתרת אלפי שנים, ונתגלתה דווקא בדורות האחרונים, הירודים כל-כך. ומסתבר, שדווקא משום שהדורות ירדו בדרגתם, לא הייתה ברירה אלא לגלות להם את הכוח המופלא של החסידות, שבאמצעותו יתמודדו בחשכה הרוחנית הגוברת.

חובה ללמוד

יש עוד הסבר לגילוי אור החסידות דווקא בדורות האחרונים. מסופר, שהבעש"ט ערך פעם עליית נשמה והגיע עד היכלו של המשיח. שאלו הבעש"ט: "אימתי קאתי מר?" (=מתי יבוא מר?), והשיבו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כלומר, גילוי תורת החסידות הוא בבחינת הכנה לביאת המשיח.

בשנים שעברו, כשהגאולה עדיין הייתה רחוקה, לא היה הכרח בגילוי החסידות. אבל כשאנו נמצאים ב'עקבתא דמשיחא' וקרובים כל-כך לגאולה, חייבים אנו ללמוד את מעיינות החסידות ולטעום באמצעותה מהשפע העילאי שיתגלה לעתיד-לבוא, שכן כך אנו מכינים את עצמנו לקראת הגאולה.

ועל-כן, בזמן הזה, לימוד תורת החסידות הוא חובה המוטלת על כל יהודי, ובאמצעותה אפשר להגיע לשלמות בעבודת הבורא, בלימוד התורה ובחיי תורה ומצוות מתוך שמחה וחיות.

יום יבוא ונבין

שאלו פעם את אדמו"ר ה'צמח-צדק': לשם מה עלינו להתייגע בלימוד תורת החסידות, והרי עוד מעט יבוא משיח, ואז "כולם ידעו אותי"?

השיב ה'צמח-צדק': "הדבר דומה לאדם שעומד מאחורי הכותל ומקשיב לדברים הנאמרים בתוך החדר. הוא מצליח לקלוט רק את כללות השיחה, מלה פה מלה שם. אבל אחר-כך, כשיספרו לו את פרטי השיחה, ייזכר במה ששמע ויאמר: אה! אה!, עכשיו אני מבין מה שמעתי קודם. כך יהיה כשיבוא משיח: אלה שלמדו חסידות, יאמרו אה! אה!, זה מה שלמדנו בזמן הגלות".