מאמרים נוספים בנושא
	מעמד הר-סיני כאירוע היסטורי מוכח
	הקב"ה אינו צריך לעמוד למבחן שוב ושוב
	התורה כאמת מוחלטת
	התורה כבסיס כל הדתות
	התורה כהוראות שימוש של ה'יצרן'
	התורה אינה סופרמרקט של השקפות
	לשם מה יש צורך בתורה שבעל-פה?
	כדי להיות "עם הספר" צריך ללמוד
	השכלה בסיסית של יהודי
	על הפופולריות של תורת הנסתר

המלה הכתובה דורשת תורה שבעל-פה

צורת העברתה של התורה לעם-ישראל היא פרק מאלף ומרתק ביותר, וחבל שהציבור הרחב אינו יודע אותו כראוי. שאלו אדם ברחוב איך ניתנה התורה, והתשובה תהיה מן-הסתם: משה נתן את התורה לעם-ישראל, ואחר-כך באו חז"ל והוסיפו 'תוספות' שונות...

למעשה, יש כאן תהליך מופלא של גילוי דברים מן הכלל אל הפרט. שתי הדברות הראשונות - "אנוכי" ו"לא יהיה לך", שכוללות את כל מצוות-עשה ומצוות לא-תעשה - ניתנו מפי הגבורה לעיני כל העם. שמונה הדברות האחרות, אף שניתנו גם-כן במעמד הר-סיני, הועברו על-ידי משה רבנו; שכן לעומת שתי הדברות הראשונות הן פחות כלליות ומרכזיות, אם-כי גם הן מהוות יסוד לתורה כולה.

השלב הבא הוא - 'התורה שבכתב'. זו ניתנה למשה רבנו בארבעים הימים ששהה בהר- סיני, והושלמה מאוחר יותר במהלך דור המדבר בנבואה למשה. תורה זו נצטווה משה לכתוב בספר, וזהו ספר-התורה, שמהווה את היסוד והבסיס לכל התורה ומצוותיה.

מלים ופירושים

אלא שלצד התורה-שבכתב ניתנה גם 'תורה שבעל-פה'. עובדת קיומה מפורשת בתורה-שבכתב: "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בהר-סיני, ביד משה" (ויקרא כו,מו) - תורות, לשון רבים - תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה. הדבר גם מחוייב-המציאות, שכן התורה- שבכתב כתובה בתימצות כה רב, לפעמים ברמזים ממש, עד שאי-אפשר היה להבינה ובפרט לקיימה, לולא ניתן בצמוד לה גם פירוש שבעל-פה.

הדוגמאות על כך רבות מספור: על השבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה". מהי "מלאכה"? לחרוש בשדה, למיין פרי, ואולי לחתוך סלט? או ציווי אחר, סתום עוד יותר: "אל ייצא איש ממקומו ביום השביעי". מהי ההגדרה של "מקומו"? העיר, הרחוב, הבית, החדר? מצוות תפילין נאמרה בלשון: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". מה אתם מבינים מזה? מה זה "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך"? (מצוות ציצית). הרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה נתן למשה אוסף הוראות שנראות סתומות, מעורפלות, סותרות ולפעמים חסרות מובן, בלי שיפרשם בעל-פה.

הכלל הוא, שאי-אפשר לכתוב הכול. בכל תהליך של כתיבה מסתמכים על כך, שמושגים שונים ברורים לקורא מאליהם ואין טעם לפרטם. אבל עם שינויי הדורות עלול להתעורר צורך להסביר ולפרט מושגים, וכך מתרחבת תורה שבעל-פה. הפרשנות שבעל- פה אינה ממציאה פירושים חדשים, אלא מעבירה לקורא החדש את המשמעות המקורית של הדברים, שקשה לו להבינם בעצמו מחמת המרחק שכבר קיים בינו לבין הטכסט המקורי.

התהליך נמשך

וכך אנו רואים גם בתורה את התרחבותה של התורה שבעל-פה. המשנה מסבירה ומפרטת את המצוות וההלכות של התורה-שבכתב; הגמרא מבארת את כוונת דברי המשנה; וכך הלאה. דברי המשנה, שהיו ברורים בשעת כתיבתם, שוב אינם ברורים בימי הגמרא, וכך גם דברי הגמרא מחייבים הסבר ופירוש בדורות שאחריהם. מרחק הזמן גורם, שהטכסט הכתוב נעשה חידה, שאפשר לפענחה רק על בסיס המסורת של התורה שבעל-פה.

תהליך התפתחותה של התורה נמשך גם בימינו. שוב ושוב מתעורר הצורך להבהיר מושגים ולפרש מונחים, וכך נכתבים והולכים עוד ועוד חלקים מהתורה שבעל-פה. אולם במהותם של דברים אין כאן שום חידוש, אלא רק אמירה מפורשת יותר של הדברים שבעבר לא נזקקו לפירוש. ועל-כן נכון הכלל: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכול ניתן למשה מסיני".